30 / 48
30
2016
יולי
265
גיליון
|
|
אייל כץ
75-
באיחור של חצי שנה ו
מיליון צפיות ביוטיוב, גיליתי
את גרסת הכיסוי המדוברת
של
Sound Of Silence-
ל
סיימון וגרפינקל. את השיר
, להקת
Disturbed
מבצעת
הבי מטאל (אם חייבים לק
ו
טלג) מצליחה, והביצוע של
הסולן דיוויד דריימן כבש
אותי משמיעה ראשונה. נאמן
למקור, עדין ומלא רגש, ועם
זאת רב עוצמה ומכניס לשיר
משמעויות חדשות.
מיהרתי ושלחתי קישור
לכמה מחבריי שטעמם במו
ו
סיקה מצטלב פה ושם עם
שלי. מעטים חשו כמוני ויתר
התגובות נעו בין "משעמם"
ל"בסדר, אבל המקור עדיף".
לבי נמלא צער ופליאה. איך,
איך הם לא מזהים את הגדו
ו
לה שבביצוע? נכון, לקראת
הסוף הדריימן הזה נותן קצת
בראש, אבל מה קרה לכם
חברים? ככה נעשיתם רכרו
ו
כיים ושמאלציים?
י
�
שנים ג
26
באיחור של
ליתי פנינה תרבותית חביבה
בחיפה בשם "רוקולנוע". זה
קורה אחת לכמה שבועות
בסינמטק. את הערבים האלה
איש
1990
מארגן משנת
חביב בשם יורם מארק-רייך,
משוגע לרוק, ידען גדול, מו
ו
סיקאי בעצמו וככל הנראה
בעל כושר התמדה אינסופי.
הוא גם מנחה את הערבים,
לפעמים עם מנחה אורח, וכל
ערב כזה עוסק בנושא אחר
הקשור במוסיקת רוק באמצ
ו
עות סיפורים, קליפים, קטעי
קולנוע ומדי פעם הופעות
חיות (חפשו בפייסבוק רוקו
ו
לנוע).
הערב בו היינו, "משנות
", לא
70-
לשנות ה
60-
ה
ממש נסק למחוזות מסעירים.
הקליפים שמארק-רייך הק
ו
רין היו או של להיטים יותר
מידי מוכרים, או כ"כ נדי
ו
רים ואיזוטריים, שמהצפייה
בהם מיד הבנת למה. בהמשך
הופיעה להקת קאברים בשם
"הבנג'וז". בעיקרון, אני ממש
ממש בעד קאברים ולגמרי
מסכים עם הטענה שיצירות
של הסטונס, פינק פלויד,
ביטלס ואחרים הן קלאסיקה,
וממש מתבקש שנוכל להמ
ו
שיך ליהנות מהן גם בביצוע
חי. החבר'ה של "הבנג'וז"
נתנו פה ושם קטעים יפים,
אבל לא הצליחו ממש לה
ו
להיב אותי.
ובכל זאת, היה נעים לגלות
קהל רב גילאי שגודש את
האולם ונהנה ממוסיקת רוק
בועטת ואיכותית שנוצרה
שנה. ואותו
50-
ו
40
לפני
קהל, אגב, דווקא נסחף ברו
ו
בו והתלהב הרבה יותר ממני
מהביצועים של הבנג'וז.
אני לא מוסיקאי. לא מנגן
על שום כלי, ולמרות שאני
שר מצוין העולם עוד לא
בשל לסגנון שלי. עובדה,
בכל פעם שאני עושה את זה
בציבור, מבקשים ממני בני
ו
מוס להפסיק, וכמה עזי מצח
אף מעלים את הטענה המופ
ו
רכת כי אני מזייף. זה בסדר,
יש לי סבלנות. יום אחד כולם
יכירו בכישרוני.
אני גם לא ידען גדול. לא
היסטוריה, לא טריוויה, לא
פרטים צהובים. אפילו לא
לגמרי שולט בשמות של
הסולנים (רגע, ג'ימי פייג'
היה הגיטריסט או הסולן
של לד זפלין? ותזכירו לי,
חוץ מקית' מון, מי עוד היה
ב"המי"?), ובטח לא מבין
בתיאוריה של מוסיקה. אבל
אני כן מתרגש ממוסיקה,
מבחין בניואנסים, ומשתדל
לשמוע גם דברים חדשים
ומחוץ למיינסטרים. להתע
ו
דכן, כמו שאומרים.
ומה שבאמת חשוב, אני
יודע להבחין באיכות, וכאשר
אינני אוהב משהו אני מבדיל
בוודאות גמורה מתי זה עניין
של טעם ומתי זה בגלל שפ
ו
שוט מחרטטים אותי.
מה זה מחרטטים? עידן
רייכל, שדווקא היו לו כמה
דברים שאהבתי, מחרטט פה
ושם. למשל, בשיר נוסחתי
ומעצבן כמו "מעגלים". נתן
גושן גם מחרטט וגם מתב
ו
כיין, ואילו אביתר בנאי אולי
לא מחרטט, אבל ההתפעלות
ממנו מוגזמת ברמות. ההגשה
שלו מעצבנת, המוסיקה לכל
היותר סבירה, ורק המילים
מתעלות לעתים לרמה של
מסקרן. שלושתם, כמובן,
זוכים לפופולריות עצומה
בקרב חובבי מוסיקה שלא
קוראים להם אייל כץ.
אפילו מבקרי מוסיקה נו
ו
פלים לעתים ברשתם של
המחרטטים. טבעי. הם נח
ו
שפים מן הסתם להמון חומר,
ומכיוון שמספרם של המח
ו
רטטים כה גדול, סביר שגם
הם יפלו בפח פה ושם. מה
ו
בחינה הזו יש לי יתרון על
אנשי המקצוע. דווקא חוסר
הידע שלי, המקום הנקי ממנו
אני מגיע (אינני שייך לאף
בראנז'ה), וכמובן חושיי הח
ו
דים, כל אלו מאפשרים לי לא
ליפול לרגליו של עידן עמדי
למשל, והופכים אותי לבר
סמכא אמיתי בענייני מוסיקה
פופולרית.
אני מודה. גם המקורבים
אליי ביותר חולקים עליי.
הם אפילו כועסים לנוכח
הנחרצות שלי, המילים הבו
ו
טות בהן אני משתמש (רגע,
"מייללים" זו מילה בוטה?),
מטיחים בי שהנרגנות שלי
היא סימן להזדקנות וחוז
ו
רים שוב ושוב על הטענה
המופרכת שמוסיקה זה עניין
של טעם, מטען תרבותי ורוח
התקופה, וכמה טוב שיש
הרבה סגנונות ואינספור טע
ו
מים.
זה מאכזב, אבל אני משו
ו
כנע שיום אחד הם והעולם
כולו יכירו באוטוריטה שלי
בענייני מוסיקה, ובהמשך
גם בהלכות לבוש (כללית:
אין כמו טריקו), מדיניות
חוץ (המוטו: עשו אהבה
וגו') ותיאולוגיה (בתמצית:
אלוהים הוא רעיון). ברור
לי לגמרי שמתישהו הצי
ו
בור כולו יבקש ממני לפסוק
בכל התחומים הללו, ועם עוד
קצת סבלנות מצדי יכיר גם
באיכותה של שירתי.
הכל זה רק עניין של זמן.
שנה
25
הנה, אפילו לי לקח
לגלות את הרוקולנוע.
צלילי החארטה
למרות שגם המקורבים לי ביותר חולקים עליי, אני משוכנע שיום אחד
הם והעולם כולו יכירו באוטוריטה שלי בענייני מוסיקה
להקת דיסטרב בהופעה. אני נכבשתי, החברים פחות