42 / 64
42
, פסח תשע"ו
2016
אפריל
262
גיליון
|
|
אייל כץ
למרות הפקק בכניסה לשדה
התעופה, האווירה במכונית
הייתה מרוממת. ברור. שני
הצעירים היו בדרכם לסופ"ש
של בילויים באיזה יעד
באירופה, ההורים פרגנו להם
הקפצה לנתב"ג, וגם ההשת
ה
רכות בטור הארוך לא אמורה
הייתה לעכב יותר מידי.
אנשי הביטחון עיכבו לכמה
שניות כל רכב, שאלו כמה
שאלות ושחררו. אולי קצת
יותר מהרגיל, ואולי זה רק
נראה לנו. הנה, גם תורנו
מגיע. אני מתקרב בנסיעה
איטית אל הבודק, הוא מאיר
בפנס לתוך המכונית, ובת
ה
נועה שאינה משתמעת לשתי
פנים מסמן לי "סע, סע".
כשהתמהמהתי קלות עם הגז,
הפכה התנועה לקצת חסרת
סבלנות, וכשהוא אמר לי "נו
כבר, סע" מנומס אך עצבני,
הבנתי את הרמז.
התקשיתי לכבוש את עלבו
ה
ני. עד כדי כך אני נראה לא
מסוכן ובלתי מזיק? זה המ
ה
שקפיים? השיער שקצת מא
ה
פיר? ונניח שבאמת עלית על
לפלפיותי, איש ביטחון מסור,
ככה להשפיל? את כולם אתה
עוצר לפחות לדקה, לא תק
ה
שניות של
15
דיש לי איזה
הדיפת חשדות?
וסליחה, למה אתה ממהר
להסיק מסקנות רק על סמך
המראה החיצוני? לא סיפרו
לך בכל הקורסים הביטחוניים
שעברת שהכי מסוכנים הם
אלו עם החזות התמימה למ
ה
ראה? בדיוק אני, נו. אולי לא
רואים עליי, אבל הלו, זה אני
שבמבצע נועז פילחתי תפוזים
מהפרדס במקוה ישראל, וב
ה
כמה הזדמנויות אחרות הור
ה
דתי פיטנגו מהעץ של אדון
אטינגר המפחיד ליד מגרש
הכדורגל. ומי שעולל כזאת
בנעוריו, לך תדע למה הוא
מסוגל עכשיו.
lll
לא יודע למה, יש לי מראה
בלתי מאיים בעליל. אז מצד
אחד הוא באמת מקצר לי
בדיקות למיניהן בכניסה לק
ה
ניונים, אולמות תרבות ואיצ
ה
טדיוני ספורט (ונשבע לכם, זה
היה ככה עוד כשהשיער היה
שחור), ומאותו צד סימן אותי
תמיד כפראייר המיידי, קורבן
נוח, אחד שאפשר לעבוד עליו
בלי לפחד. הלוק הבלתי מסו
ה
כן בעליל שלי עלה לי ממון
רב בשווקים למיניהם (ואני
חובב שווקים, אז אני ממשיך
ללכת), מוניות נטולות מונה
ומוכרי ארטיקים בים.
אנשים גם מרשים לעצמם
חופשי לעקוף אותי בתור או
להידחף לפניי בפקקים, וכ
ה
שהמסעדה עמוסה ולחוצה
המלצרים ניגשים אליי אח
ה
רון, כנראה מתוך הערכת מצב
שלכל האחרים פתיל קצר
יותר.
lll
וביקר לי, אני בכלל לא כזה.
טוב, אולי קצת. אני באמת
לא אוהב לריב, אז כשמישהו
חותך אותי בפראות בפקק
אני ממהר לסמן לו "תפדל,
אחי, תיכנס", שיבין שזה אני
שויתרתי. ואם בעל הדוכן
בשוק לקח ממני חמישה שק
ה
לים יותר ממה שבאמת צריך,
אני משכנע את עצמי שזו
בעצם תרומה לילדיו הרעבים
והמסכנים, שבמקום ללכת
לבית הספר כל היום סוחבים
ירקות (מה, רק אני צריך לס
ה
בול מסטריאוטיפים?).
לא אוהב, אבל דווקא יודע
לריב. גדלתי בחולון. חולון
בשורוק ובמלעיל, ולא הס
ה
בונים שמתגוררים בחולון עם
חולם בהתחלה ובהגייה מל
ה
רעית תקנית. ולגדול בחוּלוֹן
היה ללכת
70-
של שנות ה
מכות, והייתי די בסדר בזה.
נדמה לי, בכל אופן, שיותר
החטפתי ממה שחטפתי.
lll
השיא הגיע לפני מספר
שבועות. יצאנו עם זוג חברים
טובים לטיול רגלי במעלה
נחל פרוד. מה שאומר שמ
ה
חנים את הרכב בנקודה אחת
ובתום הצעידה אחד מאיתנו
צריך לתפוס טרמפ של כמה
קילומטרים ממושב שפר בח
ה
זרה לחניון שבתחילת המ
ה
סלול. הלכנו על מ', חברתנו
המצודדת. היא עמדה בבטחה,
מניפה את ידה, משוכנעת
שהנה, הרכב הבא עוצר לה.
דקות, עד שהתעייפה.
20
ככה
החלפתי אותה בתפקיד,
מכוניות נעצרה
2-3
ואחרי
לידי מכונית ישנה, ונהגת
צעירה, טובת מראה ונחמדה
כפי שתכף יסתבר, הזמינה
אותי בחיוך פנימה. בחמש
הדקות שנסענו ביחד הספקנו
לספר זה לזו על עצמנו, לה
ה
תפעל מיופיין של השקדיות
ולדון בהנאה הטמונה בטיולי
טבע קצרים. חזרתי לחבורה
במצב רוח מרומם, וכשהתכנ
ה
סנו שוב כולנו ברכב התפעלו
כולם מהצלחתי המסחררת
בתפיסת הטרמפ.
אין מה לדבר, הצטנעתי,
כנראה שעוד יש לי את זה.
איזה יש לך ואיזה נעליים,
החזיר אותי חברי ג' למ
ה
ציאות. אתה פשוט נראה כל
כך לא מאיים, שגם בחורה
שנוהגת לבד ברכב לא מה
ה
ססת לעצור לך.
lll
אוקיי, אז לא רק בכניסה
לקניון, מסתבר שהחזות שלי
טובה גם לתפיסת טרמפים.
אבל חוץ מהיתרונות הזניחים
האלו, הלוק הזה הוא באמת
צרה אמיתית. במיוחד כשיש
מתאם לא רע למציאות.
אבל באמת באמת אני בכלל
לא כזה. עמוק בתוכי מס
ה
תתר ביריון קשקשים, המוח
שלי קרימינלי להחריד, ואני
רק מחכה לרגע המתאים כדי
לדפוק את המכה.
אז מחר אני קונה משקפי
שמש ומעיל עור שחור, ובי
ה
נתיים דיר באלק להרגיז אותי.
להוציא את
הביריון שבך
אני אולי נראה כמו טיפוס רגוע ולא
מסוכן. אבל לא כדאי לפגוש אותי
בסמטה חשוכה (בעיקר בגלל הסמטה)
אילוסטרציה: פוטוליה