38 / 64
38
גיליון 652 נובמבר 5102
|
|
אייל כץ
ישראל מפולגת. הסוגייה
העקרונית הזו קורעת את
העם לשני מחנות שתהום
פעורה ביניהם. כל מחנה
משוכנע בצדקתו, ורואה
את השקפת העולם של הצד
שמנגד מנותקת מהמציאות,
הזויה ולגמרי בלתי רלוונטית
לעולם של 5102. והמחלוקת
הזו חוצה מעמדות ועדות,
מפלגת בין חברים וקורעת
משפחות לגזרים.
אני מתכוון כמובן לסוגיית
"האירוע". מצד אחד ניצב
המחנה השולט, הרוב המו
ח
חלט, זה שסבור ש"מוכרחים
אירוע" וצריך להוציא מאות
אלפי שקלים על ערב מושקע
וגרנדיוזי, חד פעמי ומיוחד,
כלומר כמו שעושים כולם. כי
לפחות בשאיפה, מתחתנים
רק פעם אחת. מהצד השני
ניצב המחנה הצודק, מיעוט
מבוטל ומתוסכל, שמבין את
המזימה הקפיטליסטית שעו
ח
מדת בבסיס הפקות הענק,
נבוך מפולחן האישיות הכ
ח
רוך באירועים הללו, ליבו
נחמץ לנוכח כמויות האוכל
שמושלך לפח ובאוזניו מה
ח
דהדים עד עכשיו "יה חביבי
תל אביב" של עומר אדם,
ביטים מונוטוניים של מוסי
ח
קה אלקטרונית וקולו הרועם
קולו של הדי.ג'י שמצווה:
"אף אחד לא נשאר לשבת".
ה-אירוע מגיע אחרי שורה
של אירועים מקדימים סטייל
חינה, מסיבות רווקים ור
ח
ווקות, טיול אחרון, ערב הת
ח
חזקות, ערב נשים וכן הלאה.
הערב הגדול (והמיוחד, כן?)
עובד בפורמט קבוע: בופה
פלוס מינגלינג, טקס פלוס
התרגשות פלוס איחור אלג
ח
נטי של שעה לפחות; ארוחה
של ארבע מנות פלוס רי
ח
קודים פלוס ווליום וביטים
לפנים. ומעל כל זה אלמנטים
כמו זיקוקים, קונפטי, רי
ח
קודי סולו, צילומי מגנטים,
שיקופיות ענק על הקירות,
בר אקטיבי, הולוגרמות,
רקדניות מקצועיות, סוסים,
מאירוע לאירוע
כמו תמיד בסוגיות הרות גורל אני מוצא עצמי בצד של המיעוט הצודק
לייזרים מרצדים, שופרות,
חצוצרות, וזו רשימה שמ
ח
סתמכת רק על ניסיוני הדל
מהשנים האחרונות.
עם החלק הראשון והשני
גם עוכרי השמחות יכולים
לחיות. בבופה כולם אוכלים,
מקשקשים ונהנים, ובטקס
כולם מתרגשים. הפילוג בעם
מגיע בנקודת הזמן בה עוב
ח
רות המושכות מהרבי לדי.ג'י.
חלל האולם מופצץ ברעש
קצבי שקצת מזכיר מוסיקה,
בומים על קוליים מרעידים
את גוף הנוכחים, החלל מו
ח
חשך וריצודי אורות פסיכד
ח
ליים חותכים את האפילה.
החברים של החתנכלה מש
ח
תגעים על זה. הם רוקדים
בטירוף, נהנים בכל מאודם
ומשמחים את החתן והכ
ח
לה המאושרים. הקצת פחות
צעירים עוד מנסים להיכנס
לאווירה עם ריקוד אחד או
שניים, אבל הקשישים, כלומר
כל מי שחצה את אמצע שנות
ה-03 שלו, מנסים לשרוד את
הקקפוניה, לנשנש משהו מה
ח
סלטים שעל השולחן ולהגיע
בשלום למנה הראשונה. כי
כשמגישים אוכל הדי.ג'י מח
ח
ליש בחסדו את עוצמת המו
ח
סיקה, ואם ממש נפלתם על
אחד מתחשב אולי ישים אפילו
איזה שלמה ארצי.
רוב הדודים המבוגרים נו
ח
טשים אחרי המנה הראשונה.
החזקים מביניהם עוד יטעמו
משהו ממנת הביניים, ורק יחי
ח
די סגולה מתעקשים להישאר
למנה העיקרית, שמוגשת לק
ח
ראת חצות. והמבוגרים האלו,
אגב, הם אלו שמימנו את
האירוע, שהרי הצ'קים שלהם
הרבה יותר בשרניים מאלו של
החברים הצעירים.
למה זה עובד ככה? איך זה
שרוב העם לא מבין שאפשר
לשמוח, לשמח וליהנות גם
באירוע צנוע? מהו המנגנון
שגורם לבני מעמד הביניים
להוציא סכום שנמדד בשנה
או שנתיים משכורת על ערב
בודד? איך זה שאותם זוגות
צעירים מתלוננים על יוקר
המחיה אחרי שאת הערב
הראשון לחייהם ציינו במ
ח
סיבה שעולה רבע מיליון
שקלים (סכום לגמרי מקובל
לאירועים מסוג זה), ולפני כן
שפכו עוד כמה עשרות אל
ח
פים על אירועים מקדימים?
ואיך זה שלא עושים הפרדה
קטנה בין הארוחה לריקודים,
כדי שגם מי שחצה את הש
ח
לושים יוכל לשוב לביתו בלי
עומר אדם בראש?
חברי הטוב מ', מעמודי
התווך של המחנה הצודק,
שבאופן טבעי חיתן בת בדיוק
באירוע כזה, פיצח את השיטה.
לכל זוג שמתחתן, הוא מסביר,
יש גם ארבעה הורים ולפעמים
יותר. מספיק שאחד מהשישה
סבור ש"מוכרחים אירוע", וכל
השאר נאלצים להתיישר איתו.
ואז נרתמים כולם להפקה ומ
ח
רימים יחד ערב באמת מיוחד,
כלומר זהה בדיוק לכל החתו
ח
נות האחרות.
התגובות לאירוע מנומסות
עד מוגזמות. גם האורחים
שבאים להיפרד בחופזה בעו
ח
דם נמלטים מאימת הדציב
ח
לים, תמיד יאמרו כמה נהדר
ומרגש וטעים (ומיוחד!)
היה. כי אחרי הכל האורחים
הם חברים, ומי ישמיע עכ
ח
שיו דבר ביקורת על אירוע
שעלה הון ואמור להיות הרגע
המאושר בחיים? הפידב
ח
קים המלטפים נמשכים עוד
ימים ארוכים אחרי האירוע,
וכל מחותני השמחה, כולל
הכופרים, מאמינים בלהט
האופוריה לכל המחמאות
ומשכנעים את עצמם שבאמת
כווולם נהנו.
וכך הולך וגדל לו מחנה
ה"מוכרחים אירוע", ורק בו
ח
דדים ומפוקחים רואים את
האמת שמאחורי המנגנון וב
ח
סתר ליבם משתעשעים בת
ח
קווה שיום יבוא ויהפכו לרוב.
ולאהוביי בני משפחתי
שעמם חגגתי בשני אירועים
בחודש האחרון. אם במק
ח
רה אתם קוראים את הטור,
דעו לכם: אצלכם היה באמת
מיוחד.
החברים של החתנכלה רוקדים בטירוף, נהנים
בכל מאודם ומשמחים את החתן והכלה. אבל
הקשישים, כלומר אלו שחצו את אמצע
שנות ה-03, מנסים לשרוד את הקקפוניה
ולהגיע בשלום למנה הראשונה