38
גיליון 622 ספטמבר 3102
|
חיילים שלנו יורים בסורים.
פתאם אחד מהם קם, מסתובב
אחורה ויורה צרור לעברנו.
לפני שהספקתי לצעוק משהו
בעברית ולעצור אותו, פגעו
בי שלושה כדורים, שהרימו
אותי מהאדמה והעיפו אותי
. הרגשתי מכה חזקה בראש
וכאב אדיר ביד וברגל.
המוח נתן פקודה ליד לנוע
לכיווני, אבל היא לא זזה.
ביקשתי שיביאו לי את היד,
וראיתי שהיא עדיין מחוברת.
הורידו אותי לבונקר כשאני
סובל מכאבי תופת. לא היה
חובש, וחבשו לי את היד
עם תחבושות אישיות. אני
מרגיש שמטפטף לי דם על
הפרצוף, מעביר את היד הב
ריאה על הקסדה ומרגיש חור
ממש מעל העיניים. כדור של
תשעה מ"מ עשה חור בקסדה
ולמזלי לא חדר למצח.
עד לשלב הזה הייתי לוחם.
מעתה ואילך הפכתי לפצוע.
הסיפור של תל סאקי הוא
סיפור מורכב וקשה. רוב הזמן
הייתי בהכרה, ואני מספר
דברים שאני זוכר, חלקם אלו
דברים שהשלימו לי חברים.
בשעה 00:7 בבוקר המג"ד
של גדוד 05, יורם יאיר
)יה-יה(, שלח מאל-על שני
נגמ"שים לחלץ אותנו. היינו
82 אנשים. לא היה שום סיכוי
ששני נגמ"שים יוכלו לחלץ
אותנו משם. אבל בתפיסה
של צה"ל אז, שני נגמ"שים
עמוסי צנחנים זה כוח שאיש
לא יוכל לנצח.
מפקד הנגמ"שים בני חנני
נותן פקודת אש, והנגמ"שים
יורים על הסורים. הסורים
משיבים בפצצות אר.פי.ג'י,
וכל הצנחנים נהרגים חוץ
מאחד )ראש מועצת חוף
אשקלון, יאיר פרג'ון(. מנחם
לא רואה מה קורה וגם באל-
על אף אחד לא יודע מה קרה.
נגמ"ש שלישי, בפיקודו של
איציק כנען, מגיע ומנסה
לתקוף את הגבעה עליה יוש
בים הסורים. נגמ"ש ישראלי
אחד מול עשרות נגמ"שים
וטנקים סורים ועוד מאות
חיילי רגלים. אבל הידיעה
שלמעלה יש חברים שצריך
לחלץ אותם היא מעל לכל
דבר אחר.
הם מסתערים רגלית על
הגבעה ואחד אחרי השני
נופלים מאש הסורים שמ
חופרים היטב. איציק מחליט
לסגת, אך מאחורי הגבעה
של תל סאקי מחכה לו טנק
סורי שמשמיד את הנגמ"ש.
רק ארבעה חבר'ה מנוסעי
הנגמ"ש ניצלו. גדוד 05 איבד
02 חבר'ה בנסיונות לחלץ
אותנו. לנו בבונקר נהרגו
שניים. זה אחד הדברים הק
שים ביותר. לא פשוט לדעת
שניסו לחלץ אותך ובשל
כך נהרגו 02 חבר'ה. מנחם
אנסבכר כתב על כך בספרו
”רסיס ממגש הכסף".
אצלנו נגמרה התחמושת.
מנחם מבקש בקשר מסוללת
תותחים שתירה ארטילריה
על המוצב כדי לעצור את
הסורים מלעלות על התל.
התותחים יורים על התל.
מנחם מבקש כל שעה פגז
ועונים לו בקשר שהתחמושת
נגמרה. הסורים רואים שה
פסיקו ההפגזות ועולים על
התל.
מנחם לוקח את מכשיר
הקשר ואומר ”הסורים עו
לים עלינו, לא נתראה יותר.
תמסרו למשפחות שלנו שא
נחנו אוהבים אותם". ההודעה
נמסרה דרך מוצב אחר, שם
ישבה קשרית שהתחילה לב
כות.
מתוך פתח הבונקר נכנס
צרור יריות לחדר החשוך
3 מטר, ובהמשך
x2
בגודל
פיצוץ אדיר של רימון. פיצוץ
שסוחט את האויר מהריאות,
שמביא אותך לחוסר הכרה
ולאיבוד שמיעה. אני זוכר
שקט מוחלט. שקט של התח
רשות. שקט שלא שומעים בו
שום דבר.
ידעתי שאני מת. זה כמו
חלום. הדבר היחיד שיכולתי
לחשוב עליו זה שלאחותי
צריך להיוולד כל יום בן, וש
בטח יקראו לו על שמי.
אלא שלא הייתי מת. שמ
עתי קולות וחשבתי לעצמי
”אני בעולם הבא, יש דבר
כזה". לקח לי כמה אלפיות
שניה להבין שאני חי וכולם
פצועים והקולות הם אנ
חות נוראיות של אנשים.
אני שכבתי עם הגב לדלת
ויש לי רסיסים מהראש ועד
התחת. הנהג שלי שכב לידי
וחטף רסיסים בפרצוף ואיבד
עין. ואז מנחם אומר ”שמי
המשך מעמוד קודם
המוח נתן פקודה ליד לנוע לכיווני, אבל היא
לא זזה. ביקשתי שיביאו לי את היד, וראיתי
שהיא עדיין מחוברת. אני מרגיש שמטפטף
לי דם על הפרצוף, מעביר את היד הבריאה
על הקסדה ומרגיש חור ממש מעל העיניים.
כדור תשעה מ"מ עשה חור בקסדה ולמזלי
לא חדר למצח
מוצב 611 ובתוכו שני טנקי אויב מיד לאחר הקרב
)באדיבות אבירמה האריס(
שהו יצא החוצה להיכנע".
זה הדבר הבסיסי והנכון
ביותר לעשות. איציק ניגרקר
ממחלקה שלוש קם ויוצא
החוצה. ואיך שהוא יוצא
החוצה אנחנו שומעים צרור.
מנחם אומר ”הם לא לוק
חים שבויים, הם ייכנסו לכאן
וישחטו אותנו. כל אחד יקח
רימון יוציא את הנצרה וכ
שאני נותן פקודה עוזבים את
הרימונים ואנחנו מתפוצצים
יחד איתם". כל מי שהיה
כשיר לקח רימון, שלף את
הניצרה והחזיק אותו בהיכון.
ידעתי במאה אחוז שאלו
השניות האחרונות של חיי.
חזרתי פעם אחת מהמתים,
ועכשיו אני הולך לשם, הפעם
סופית.
עברה חצי דקה ועוד דקה
ועוד חמש דקות ולא קרה
כלום. רבע שעה, חצי שעה,
שקט מוחלט. הידיים כבר
מתחילות לרעוד. מה עושים
עם הרימונים? מתחילים
לחפש את הניצרות בתוך
עיסת הדם שעל הרצפה. ני
צרה אחת לא נמצאה. מנחם
הוציא את סיכת הכיפה שלו,
הרכיב אותה על הרימון, וכך
ננצר הרימון האחרון.
יש פה טנקיסטים?
כולם פצועים, כולל המ
פקד מנחם. אביטל, שלימים
קיבל צל"ש על מה שעשה
בבונקר, התחיל להסתובב
בין האנשים, לחבוש, לטפל
ולהרגיע. את הקול שלו אני
זוכר כמו ענן מרגיע שעושה
טוב, בעולם בו חיינו תלויים
על חוט השערה. אני הייתי
בצום מיום שישי אחר הצה
רים. שתיתי מים, אך לא אכ
לתי. עכשיו כבר יום ראשון
בערב ואנשים לא אכלו שום
דבר. בחסות החשיכה המ"מ
שלי וניר עתיר מגיעים ומ
ביאים מה שנותר ממנת קרב
וג'ריקן מים. הג'ריקן מנוקב
כולו מרסיסים ורק בתחתית
יש מעט מים. כל אחד מקבל
חצי פקק של מים בטעם של
פלסטיק כמו שיש בג'ריקנים.
כשהמכסה הזה מגיע לידיו
של שייקה ששוכב על הר
צפה פצוע קשה הוא שותה
את המים הוא רוצה עוד. הוא
התחרש. הוא צועק ”אני רוצה
עוד מים! עוד מים!". ”שקט,
אל תצעק, סורים בחוץ". אבל
הוא לא שומע. לייזי ששוכב
לידו רוצה לשים לו יד על
הפה, אבל היד שלו שבורה.
04 למלחמת יום כיפור
מגזין
