37
גיליון 622 ספטמבר 3102
|
עדיף לחיות
04 למלחמת יום כיפור
מגזין
לחלץ אותו, כל הצוות שלו
עובר אליי, ועכשיו אנחנו
שמונה אנשים בטנק.
אנחנו חוברים למחלקה
3. השעה בערך 11 בלילה,
והיה שקט. ישבנו על הט
נקים ודיברנו. מסתבר שה
סורים ראו אותנו במכשירים
לראיית לילה, הסתדרו מולנו
ופתאם נפתחה עלינו אש.
הטנק שלנו חטף פגז והתחיל
לבעור. עשינו תרגולת כיבוי
אש, והצלחנו לכבות אותה.
חזרנו לטנק ונסענו אחורה
מהר.
פתאם בומבה אדירה. לא
הבנו מה קרה. אף אחד לא
ירה עלינו. נתי עמד על
כסא המפקד, ואני ישבתי
על כיסא המפקד. מסתבר
שנפלנו לתוך תעלת הנ"ט
והטנק מושבת. נטשנו את
הטנק, חבשנו קסדות כדי
להישאר מחוברים למערכת
הקשר, הצלבנו את העוזים,
שמנו רימונים בכיסים, הכל
לפי תרגולת יציאה מטנק.
הלכנו בתוך תעלת הנ"ט אבל
צפונה מאיתנו שמענו קולות
בערבית בתוך התעלה. רצנו
דרומה עד שמצאנו מקום
לעלות מתוך התעלה שעומ
קה שני מטר.
ראינו את צוות מחלקה 3.
טיפסנו על הטנקים שלהם
ומסתבר שמ"מ מחלקה 3,
יאיר יתיר, נהרג בירי. הוא
חטף רסיס בלב. סמל המח
לקה לקח את הפיקוד. היינו
עכשיו 02 לוחמים, שזה
חמישה צוותים, על שלושה
טנקים. הפקודה בקשר הייתה
לנוע לתל סאקי.
לתל סאקי הגיעו גם הט
נקים של חטיבה 7 ששרדו
את המארב. הטנקים האלה
היו של פלוגה שעשתה אימון
צמ"פ )צוות מחלקה פלו
גה(, האימון האחרון לפני
שהופכים ללוחמים מבצ
עיים. כלומר כל הצוותים
היו אנשים שבקושי ירו פגז
אחד בחיים שלהם. הטנק של
המ"פ והטנק של הסמג"ד
שלהם הצליחו להגיע לתל
סאקי. הפקודה הייתה לקחת
מהם תחמושת ולחזור לקרב.
השטח שורץ סורים. אנחנו
נוסעים בלי אורות. טנק אחד
נתקע על בולדר ועכשיו אנ
חנו חמישה צוותים על שני
טנקים. אין מקום, ואני מגיע
לתל סאקי כשאני רכוב על
הקנה. בטנק הזה נמצאת גם
גופתו של יואב, מ"מ מחלקה
3. השעה 21 בלילה בין שבת
לראשון.
על התל למעלה פגשנו
טנקים שלנו, מצדית מבטון
ונגמ"ש של צנחנים מגדוד
05. חמישה צנחנים ונהג
מילואים שנשלחו לשם לפני
המלחמה לעשות תצפית.
כשהתחילה המלחמה הם
דיווחו על ארטילריה וטנ
קים סורים שראו מהתצפית.
כשהמצב התחמם הם שאלו
אם אפשר כבר להסתלק
משם. אמרו להם ”לא, תמ
שיכו לעשות תצפית", והם
נתקעו שם.
מתחילים להעביר פגזים
מהטנקים של חטיבה 7 לט
נקים שלנו. פתאם נפתחה
עלינו אש תופת. הסורים
פתחו עלינו באש מקלעים,
אר.פי.ג'י ורובים. כל מי
שהיה לו טנק נכנס לטנק.
הצוותים של מחלקה 2 נכנסו
לבונקר, חדר קטן מבטון.
טנק אחד ירד מהתל בצד
המצוקי שלו והתהפך. שניים
מאנשי הצוות נלקחו בשבי
ושניים נרצחו ע"י הסורים.
טנק הסמג"ד נסע דרומה עד
אל על, פגש שם את החבר'ה
של גדוד 05 ואמר להם ”תוהו
ובוהו מה שקורה שם כולם
מתים". הוא היה בפאניקה
והמשיך בנסיעה. כשהגיע
למטה התעשת, עלה לגולן
ונהרג בקרבות.
שלושה טנקים למטה נת
קעו בתוך אש סורית. שניים
מהם עם המ"מ שלי ועם ניר
עתיר. הסורים לא ירו עליהם
מסיבה לא ברורה. באיזשהו
שלב מאוחר יותר כולם רצו
והצטרפו אלינו לתל סאקי.
למטה שכבו פצועים של
חטיבה 7. אחד מהם הצליח
איכשהו לרוץ למעלה דרך
גדרות התיל של תל סאקי
כאשר הסורים יורים עליו
והצליח לחבור אלינו. מבין
שלושת האחרים אחד היה
פצוע מאד קשה בבטן. שני
חבריו חבשו אותו, השאירו
לו את המים שלהם, אמרו
לו שהם הולכים להזעיק
עזרה ולחלץ אותו. הם הגיעו
לכוחותינו. כאשר כוחותינו
כבשו מחדש את רמת הגו
לן לא מצאו אותו. הוא נפל
בשבי. אפשר להבין איזה
תחושות היו שם בשטח. מי
שנטש ומי שננטש.
רימון לתוך הבונקר
במהלך הלילה למדתי
להכיר את השמות של אנשי
הנחל המוצנח. המפקד סגן
מנחם אנסבחר, אביטל, לייזי,
שייקה ורוני. מנחם העריך
שעם שחר הסורים ינסו לת
קוף את התל. ”אבל יש לנו
ציוד להילחם, אנחנו נכה
בהם", אמר, נאמן לאתוס של
הצנחנים.
לקראת אור ראשון יצא
מנחם ומיקם את שני המק
לעים שהיו, אמר לשיריונאים
להישאר בפנים כיון שהיה
לנו רק עוזי, שלא יורה לט
ווחים האלה. הסורים מר
כיבים כידונים על הרובים
ומתחילים לצעוד לעבר התל.
מנחם פוקד ”אש!" והמקל
עים יורים. השורה הראשונה
של הסורים נופלת. מיד אח
ריה קמה עוד שורה. יש שם
מאות חיילים סורים. אחרי
שעה נכנס מנחם לבונקר
ואומר ”חבר'ה מישהו יכול
להביא עוד תחמושת מהטנק
הפגוע של חטיבה שבע?".
הרגשתי ש"מישהו" זה אני.
שמתי קסדה, הצלבתי את
העוזי, ואמרתי לשני חיילים
מהצוות שלי להצטרף אליי.
בחוץ אור יום. אני רואה שני
מוטי אביעם התחתן אחרי המלחמה עם נורית, היה מדריך
בבית ספר שדה הר מירון במשך שנתיים. יחד עם משפחות
נוספות מבית הספר הקימו השניים את המצפה הראשון בג
ליל, מצפה מתת. לאחר השלמת התואר השני במרכז הארץ
חזרו בני הזוג לגליל לקיבוץ סאסא, שם נולדו הילדים. לאחר
מכן עברו לכפר ורדים עם ארבעת ילדיהם, כי רצו ישוב גלי
לי לא קטן מדי ולא גדול מדי ולא עירוני.
אביעם עוסק בארכיאולוגיה כבר מגיל 41 וההתמחות שלו
היא באזור הגליל.
את סיפורו הוא מספר בפורומים רבים, גם בבתי ספר, ובני
נוער העומדים בפני גיוס הוא נוהג לומר: ”אני מאד מקווה
שלא תצטרכו להילחם, אבל כדי להגן על המדינה הייתי
עושה את הדברים אותו הדבר גם היום".
על ילדיו הוא מספר: ”בתי הגדולה הייתה קצינה בנח"ל.
בני התנדב במשך שלוש שנים כמדריך כלואים בכלא שש.
השלישי, שהיה מ"כ בנחל, עשה את כל השירות במחסומים
בשטחים, ויש לו ’טראומת מחסומים'. הוא לא מבין איך יש
ראלים מבתים רגילים מסוגלים לבזות אנשים אחרים עד עפר.
בני הרביעי הוא טייס קרב. כולם שמעו מהיום שנולדו ועד היום
את סיפורי מלחמת יום הכיפורים, ואת דעותי והתובנות שלי
בעקבות המלחמה".
מהן התובנות?
”מסקנה אחת שהגעתי אליה בעקבות מה שעברתי הוא
שמאוד חשוב לחיות. גם בתל סאקי הדבר הראשון שעשינו
כשראינו שאין לנו סיכוי היה לנסות להיכנע. כי מתים נרקבים
באדמה. אין עולם הבא. כל זמן שאפשר, אני מעדיף לחיות".
המשך מעמוד 23
המשך בעמוד הבא
מוטי אביעם היום. ”אין עולם הבא, ומאוד חשוב לחיות"
