31
גיליון 622 ספטמבר 3102
|
דו אותנו, כיוון שאף אחד לא
הזכיר את המילה מלחמה.
כל האימונים שעברתי בחצי
השנה שהייתי בחטיבה היו
אימונים ליום קרב, דברים
שקרו במשך שלוש השנים
שקדמו למלחמה. באימונים
עולים לעמדות, פותחים באש
על הסורים. באים מטוסי חיל
האויר, תוקפים אותם ואנחנו
פוגעים. אנחנו תמיד פגענו
ואף אחד לא נפגע אצלנו.
הייתי ”פייטר". באתי
ממשפחה מאד מיליטריס
טית. אבא שלי תמיד צחק
עלי שהדבר היחיד שאוכל
לעשות בצבא זה להיות בת
זמורת צה"ל, והייתי צריך
להראות לו שאני ”פייטר".
אחרי קורס מט"קים ביקשתי
ללכת לחטיבה במקום לקורס
קצינים, כי לא רציתי לירות
יותר על חביות. זו הייתה
פעם ראשונה שהייתי תחת
אש. שניים מתוך אנשי הצוות
שלי היו ותיקים שהשתתפו
בקרבות. היה נוהל: כאשר
מחלקה עולה לעמדה המ"מ
יורה, הסמל שלו מתקן והגור
)המפקד הצעיר( צופה ומזהיר
מפני טילים.
בשבת בשעה 55:31 היינו
במוצב הפלוגתי בתל חאדר,
כאשר האדמה רעדה. הסורים
פתחו בירי על כל רמת הגולן
מאלף כלי ארטילריה. יצאתי
מהחדר, הסתכלתי החוצה
וראיתי שכל רמת הגולן
מלאה פטריות עשן. הבנתי
שזה יום קרב. הידיעה שיש
מלחמה לא הגיעה לאף אחד,
עד לרמת המח"ט. גם הוא לא
ידע. תוך שתי שניות כולם
היו על הטנקים ויצאנו בנסי
עה לעמדות. תירגלנו את זה
מאות פעמים. היה פרץ של
אדרנלין, לא חושב שאי פעם
חוויתי דבר כזה בחיי, אושר
עילאי שסוף סוף אני יכול
לממש את כל מה שרציתי
לעשות.
נשמעה נהמת סילונים.
חשבתי הנה חיל האויר מגיע.
אני מרים את הראש למעלה
ורואה מטוס סורי שמפציץ
אותי. נכנסתי לטנק וסגרתי
את הצריח לפי התרגולת.
כאשר הסתכלתי במ
ראת הפריסקופ, הבחנתי
שהאישונים שלי מאד מורח
בים, סימן של אדרנלין ושל
פחד. אז לא יכולתי להגדיר
את זה. זו הייתה השנייה
שבה הפסקתי לחשוב, עד
לאותו יום שני בבית החולים.
זה רגע שבו קרה מה שצריך
לקרות לכל חייל טוב, אתה
מתפקד לפי התרגולות. אז
יצא לי טוב, לא הייתי צריך
לחשוב. לחשוב זה גם להר
גיש.
הטנקים נוסעים במהירות
לעמדות. עמדה שהיינו בה
בתרגולות עשרות פעמים.
הארטילריה הסורית רודפת
אותנו, יורדת לתוך העמדות.
אנחנו מתחילים לירות לפי
התרגולת. אחרי חמש דקות
נתי, המ"מ, אמר שכל אחד
יקח מטרה וירה. להפסיק עם
התרגולת, כי היו בשטח כ"כ
הרבה טנקים סורים. זה מה
שעשינו. אני לא יודע כמה
פגענו בסורים.
אחרי 01 דקות אשר הסמל
נפגע, והטנק שלו נסע אחו
רה. גם זה משהו שעושים
ביום קרב, אבל לא במלחמה.
אשר נפטר מהפגיעה שבוע
לאחר מכן.
נשארנו שני טנקים בעמדה.
אני מרים את המשקפת ורואה
על ציר הנפט שיירה אינסו
פית של טנקים ונגמ"שים
סורים נוסעים לכיווני. כל
הצבא הסורי נוסע אליי. אני
רואה שהם מפילים את גדר
המערכת, וכל המוקשים
שחיל ההנדסה הטמין שם
כמה ימים קודם לכן מתפו
צצים, ולא קורה כלום. היה
להם טנק לפינוי מוקשים.
הטנק הסורי הראשון מגיע
לנקודת המעבר שמשני
צידיה נמצאת תעלת הנ"ט
)תעלה מלאכותית שתפקידה
לעצור טנקים(. שם אני פוגע
בו, הוא נשרף והשיירה הסו
רית לא יכולה לעבור.
לנתי המ"מ נקצצו האנ
טנות, ולכן אני זה שמרים
קשר למ"פ. באותם ימים גור
)המט"ק הצעיר במחלקה(
לא מדבר עם המ"פ אף פעם,
בייחוד עם המ"פ שלנו, אבי
רוניס, שהיה ידוע בקשיחותו.
בחיל ורעדה אני אומר לו
”כאן 2א', מבקש סיוע אוירי".
אין תשובה. הסורים דוחפים
את הטנק הפגוע, אני מסתכל
למעלה והסיוע האוירי לא
מגיע. הסורים שמים גשרים
על תעלות הנ"ט. אני עושה
את הבלתי יאמן ומרים שוב
קשר למ"פ. ”כאן 2א', מה
המשך בעמוד הבא
אני זוכר שקט
מוחלט. שקט של
התחרשות. שקט
שלא שומעים בו
שום דבר. ידעתי
שאני מת. זה כמו
חלום. הדבר היחיד
שיכולתי לחשוב עליו
זה שלאחותי צריך
להיוולד כל יום בן,
ושבטח יקראו
לו על שמי
שני טנקים מול
שיירה סורית
הייתי מפקד טנק במח
לקה 2, פלוגה ו, גדוד 47
של חטיבה 881. התפקיד
שלנו היה להילחם בסורים
על ציר הנפט, שזה כביש
שנכנס לתוך סוריה. נלחמנו
עם טנקי שוט. בחמש הד
קות הראשונות של המלחמה
ניהלנו את הקרב כמו שלימ
