20 / 48
20
2016
יולי
265
גיליון
|
|
תרבות
חדשות
לידיה גרינפלד
אומרים שכל אדם הוא
עולם ומלואו. אבל רק אם
אתה מקורב למישהו, אתה
תופס במה מדובר. הבנתי עד
כמה הפתגם רלוונטי כאשר
ריאיינתי את מרים שטרן.
מפסלת בקרמיקה, מציירת,
יוזמת מיזמי אמנות, אוצרת
וגם כותבת ספר על חייה.
"חייתי בבית של הורים ניצולי
שואה ואי אפשר לומר שהייתי
צברית", אומרת מרים ומוסי
ו
פה: "התביישתי בשפה ההונ
ו
גרית". לפני חמש שנים נסעה
לסלובקיה, ביקרה בבית שבו
נולדה והרגישה שזה המקום
שלה, שזה חלק ממנה.
גילתה אח בצ'כיה
היא מודה שקשה לנתק בין
האמנות שלה לשואה. אבל,
"אני לא מתארת שואה זווע
ו
תית, לא עושה דברים כדי
לזעזע". אמה הייתה בהריון
עת נרדפה ביערות סלובקיה.
מרים נולדה בסוף המלח
ו
מה ועלתה ארצה כשהייתה
בת ארבע. "שאפתי להיות
בעיקר צברית. ניסיתי להס
ו
תיר את המבטא שלי, עשיתי
הכול כדי למחוק זכרונות".
אבל אביה, היא מספרת, לא
הרפה, הטיף לה שהיא חייבת
להישאר במדינה ויהי מה,
"כי אין לנו ארץ אחרת". הוא
עצמו בחר להיות חקלאי, לא
פקיד. גרו בצפון נהריה, בה
ו
תיישבות החקלאית, וניהלו
משתלת גפנים לתפארת.
מרים חשה שיש לה שלי
ו
חות, שהיא חייבת להע
ו
ביר לדורות הבאים, שצריך
להישאר פה. הילדים שלה
והנכדים, כולם בארץ וגרים
שנים
25
לא רחוק ממנה. זה
שהיא חיה בזוגיות שנייה עם
דרור רון.
"אני לא שקועה בזכרונות,
אבל אני לא יכולה להתע
ו
לם מהם. יש לי גם חלומות
שקשורים לשואה. אפשר לא
להתעסק בזה, אבל אני מו
ו
צאת בזה עניין. לא שאין לי
שמחת חיים, אני לא כל הזמן
חופרת בשואה, אולם גם
כשאני מנסה להיות עליזה,
השואה והדמויות מהשואה
לא עוזבות אותי".
מרים חשבה שהיא בת
יחידה, אבל לפני שלושה
חודשים גילתה שיש לה אח
בצ'כיה. בנה הצעיר עזר לה
לחפש באינטרנט ומצא בתוך
יום אחד את עקבותיו של
אחיה. הקשר נוצר מיד והאח
הגיע מצ'כיה לביקור. למרים
ואחיה יש אותו אב, אבל לא
אותה אם, ואומרים לה שהיא
דומה לסבתה מצד האב.
מרים רצתה ללמוד
בבצלאל, אך התאכזבה כשלא
התקבלה למגמת גרפיקה
וסירבה להירשם למגמה
אחרת: "אמרתי ‘לא תודה'.
נעלבתי ולא חזרתי. זה רדף
32
אותי כל השנים". בגיל
הלכה ללמוד באוניברסיטת
חיפה אצל דורון בר אדון,
אמן ומורה בחסד: "עשינו שם
דברים מדהימים, לא קונבנ
ו
ציונליים. מיצגים, עבודות
מופשטות וזה נתן לי דחיפה
עצומה".
יזמית סדרתית
עד לפני עשרים שנה
הייתה מורה ומחנכת בבית
ספר. אחר כך עשתה הסבה
להוראת אמנות ובנהריה
ניהלה סדנה גדולה לציור
תלמידים. מאז
70
ופיסול עם
שהתגרשה, נדדה הרבה ועב
ו
דה קשה. הלכה ללמוד במכון
אדלר הנחיית קבוצות לגיל
השלישי, ניהלה שבעה חוגי
יצירה לגימלאים שתיפקדו
גם כקבוצות תמיכה ועד לפני
חמש שנים עוד עבדה וניהלה
חוגים. אז עזבה הכול והתמ
ו
סרה ליצירה: "הרגשתי שאני
רוצה לבלוע את כל העולם
וליצור בלי די".
לפני שש שנים חזרה לכפר
ורדים בשנית יחד עם בן זוגה
דרור, שגם הוא עוסק בציור
ובגילוף בעץ, סגרו פינה
בבית והפכו אותה לסטודיו
לשניים. מרים מודה שלא
פשוט ליצור בסטודיו אחד.
גם הגיל משפיע ואי אפשר
לעשות עבודות גדולות:
"מתפשרים", היא אומרת.
בעבר, הייתה מרים יזמית
סדרתית: תערוכות אמנים,
מיני הפנינג ומיזמים. זה
הקטע האהוב עליה, הרבה
אנשים ביחד. הייתה תקו
ו
פה ששאפה לדו-קיום וכי
ו
נסה בביתה אמנים ערבים
ויהודים. "חלמנו להקים כפר
אמנים", היא נזכרת.
התערוכה האחרונה שיזמה
, אמנים
2013
הייתה בשנת
נגד אלימות, שהתקיימה
במגדל המים בנהריה וכ
ו
אמנים,
42
ללה עבודות של
יהודים וערבים. המיזם "עיר
ללא אלימות" בנהריה נתן
חסות. היא קיוותה שהתע
ו
רוכה תנדוד בארץ ותשפיע,
אבל זה לא קרה. ערים אחרות
דרשו תשלום עבור אירוח
התערוכה.
מרים אומרת שאין לה עוד
אנרגיות למיזמים ושהיוזמות
נתקלות בביורוקרטיה איומה:
"אני רוצה ליצור בשקט. אני
מרגישה את העייפות ואני
מעדיפה ליהנות ממה שיש".
ועם זאת קשה לומר היום על
מרים שצמצמה את פעילותה.
בחודש אפריל השתתפה בת
ו
ערוכה בגלריה האגם ברעננה,
פסלים ושילמה על
30
סחבה
ההשתפות. בחג היישוב
באוקטובר
13-
שיתקיים ב
היא תהיה האוצרת בתערו
ו
כה "הבית שלנו", שתכלול
יצירות של אמני הכפר. היא
מפסלת בכרמיאל יחד עם
קבוצת אמנים אצל סולומון
לבייב, פסל בעל שיטת פיסול
ייחודית והתנסתה ביציקות
ברונזה ובטון של פסלי חימר.
לפני כשבועיים פתחה את
ביתה למבקרים ונוכחה שזה
מועיל ומהנה יותר מתערוכה:
"אני נהנית מהמפגש עם אנ
ו
שים". רוב המבקרים היו מב
ו
קרים חוזרים, אבל, לדבריה,
אין מרשם בדוק. היא כועסת
על היחצ"נים שעושים קופה
עולם
ומלואו
מרים שטרן, קורע מצחוק, פסל חימר, גלריית האמנים
האמנית מרים שטרן סוגרת מעגלים. היא גדלה
כבת לניצולי שואה, לפני חמש שנים ביקרה
לראשונה בארץ הולדתה סלובקיה, ולפני מספר
חודשים הכירה אח שלא ידעה על קיומו. עכשיו
היא כותבת ספר על חייה. ראיון