32 / 48
32
2016
פברואר
259
גיליון
|
|
אייל כץ
זה נמשך כמו נצח, השפ
ל
עת הזאת. התחושה מחורב
ל
נת ברמות, אם כי אני חושב
שבכל זאת אשרוד. הנה,
ביומיים האחרונים הצלחתי
לנהוג עד תרשיחא, ואפילו
לנהל שלוש שיחות טלפון
רצופות בלי לקרוס למיטה
תכף אחרי זה.
אני יכול לשמוע אתכן,
קוראות יקרות, מגחכות בר
ל
חמים על “עוד גבר שקצת
סובל וכבר נראה לו שהעולם
התמוטט“. תשמעו, אני גם
מבין שלידה זה חתיכת תיק,
אבל הלו - שעה, שעתיים,
זה נגמר! ותודו, ללידה יש
קצת סקסאפיליות שמסייעת
ברגעים הקשים, בעוד של
ל
שפעת אין שום אפיל, ובטח
שלא קשר כלשהו עם סקס.
והיא נמשכת לנצח, החולי
ל
רע. כלומר השפעת.
lll
לא השתכנעתן, אה?
תחשבו ברוס וויליס. זוכרות
איך הוא ממשיך לנהל מרד
ל
פים אחרי הרעים גם כשהרגל
שלו רוססה בצרורות ורוסקה
לגמרי? איך למרות הכאבים
הוא גורר את הרגל, ממשיך
לרוץ, יורה, מרביץ וממגר את
כל הרשעים?
ורגע, את סילבסטר סטאלון
ממשיך לירות משני מקלעים
בו זמנית אחרי שדרכה עליו
אניית מלחמה בינונית אתן
זוכרות? או שמא הייתה זו
אוגדת ויאטנמים שהתעללה
בו, באמת שקשה להיזכר עם
כל השפעת הזו. בכל אופן,
אני די משוכנע ששום וירוס
לא היה מעורב בעניין.
עכשיו, נסו לדמיין גיבור
הוליוודי מהז'אנר שנותן לר
ל
עים בראש אחרי שהיה מרו
ל
תק למיטה עם שפעת חזקה.
מצליחות? בטח שלא. עלילה
מופרכת כזו אפילו בהוליווד
לא ממציאים, כי גם לבדיה
יש גבול.
השפעת והאפיל הגברי
אנחנו מבינים שלידה זה חתיכת תיק,
אבל לפחות זה נגמר אחרי שעה שעתיים
lll
שננסה בכל זאת? בבקשה.
קחו נניח את ארנולד שוור
ל
צנגר. הוא שוכב במיטתו,
אפו אדום ומנופח לא בגלל
אגרופים שחטף, אלא מרוב
ניגובי טישו. עיניו דומעות,
חצי עצומות חצי פתוחות,
חפיסת אקמול פורטה כמעט
גמורה מונחת על השידה
שליד מיטתו, ובסמוך לה
חצי כוס תה עם לימון. “לא,
מאמי“, הוא עונה חלושות
לקול נשי שמהדהד בפריים,
“עוד לא סיימתי את התה“.
ובעוד המילים גוועות על
שפתותיו עיניו נעצמות והוא
נופל לעוד שינה טרופה.
הטלפון מצלצל. ארנו
ל
לד אדיש. שוב הוא מצלצל.
שוורצנגר ישן וכלל לא מגיב
לצלצול הטורדני. וכשסוף
סוף הצלצול חודר למעמקי
התודעה הוא עונה בקושי:
“יס? אהה. אהה. נו. סורי,
חטפתי שפעת, לא מסוגל
לזוז“. הוא מנתק ומסתובב
לצד השני.
שוב צלצול, שוב קול חמור
סבר מהצד השני, וחוזר חלי
ל
לה. רק אחרי השיחה השלי
ל
שית ארנולד קם, מסיר מעליו
את שאריות הטישו, מתנ
ל
ער מכל הוירוסים, משתעל
פעם אחרונה והנה הוא מלא
חיוניות יוצא למשימה נועזת.
נכון שזה הזוי אפילו בסט
ל
נדרטים הוליוודיים? נדמה לי
שהבהרתי כאן איזו נקודה.
lll
ועוד לא דיברנו על שפע
המתכונים שכל אחד מהם
מרפא מיידית את השפ
ל
עת, ואם לא מיידית אז תוך
יומיים שלושה, שבוע שבו
ל
עיים לכל היותר. הנה רשימה
חלקית מעצות סבתא שקיב
ל
לתי גם מאנשים שעוד ממש
אין להם נכדים: קוניאק עם
דבש ולימון, תה עם ג'ינג'ר
ודבש, בצל חי קצוץ מעורבב
עם דבש, וגם מתכונים יש
ל
נים כמו גוגל מוגל, מרק עוף
וכוס עראק נקי.
כמו שכתבתי, אני מתכנן
לשרוד, וחלק מהקוראים עוד
אמורים לשוחח איתי מק
ל
רוב, אז לא אגלה הפעם על
אילו מתכונים הימרתי. מה
שכן, אם כבר אנחנו בונים
תסריטים הוליוודיים, נראה
לי שהרבה יותר קופתי לתת
לשוורצנגר לנסות את אחד
המתכונים. עלול להתפתח
רגע קולנועי בלתי נשכח.
אילוסטרציה: פוטוליה
ברוס וויליס. “לא, מאמי, עוד לא סיימתי את התה“
הטלפון מצלצל. ארנולד אדיש. שוב הוא
מצלצל. שוורצנגר ישן וכלל לא מגיב לצלצול
הטורדני. וכשסוף סוף הצלצול חודר למעמקי
התודעה הוא עונה בקושי: “יס? אהה. אהה.
נו. סורי, חטפתי שפעת, לא מסוגל לזוז“. הוא
מנתק ומסתובב לצד השני