22 / 48
22
גיליון 152 יולי 5102
|
|
הפינה הירוקה
ד"ר אילנה באר
החקלאים היהודים בארץ
ישראל בעת העתיקה היו
בדרך כלל איכרים חופ
ש
שיים. הם היו בעלי הקרקע
שאותה עיבדו, לאחר שעברה
אליהם בירושה מאבותיהם.
למרות שחלקות משפחתיות
רבות היו קטנות, הם הצלי
ש
חו, הודות לחריצותם ולידע
שהיה להם בטיפול בקרקע
ובצמחים ובבעלי-החיים,
לגדל יבול שהספיק לפרנס
אוכלוסייה שמנתה כשניים
שלושה מיליון בני אדם.
על פי יוסף בן מתתיהו הח
ש
קלאות הייתה מקור פרנסה
עיקרי של היהודים, בניגוד
למסחר שאפיין עמים אח
ש
רים שחיו באזור: "הנה אנ
ש
חנו (היהודים), לא שפת הים
היא מושבנו, ולא המסחר
נותן שמחה בלבנו, ובעבור
ה אין אנו באים בקהל עמים
זרים, כי ערינו בנויות מרחוק
לים. ונחלתנו היא ארץ טובה
ופורייה, ואת אדמתה אנחנו
עובדים... ונוסף על הדב
ש
רים האלה, עמדו לנו הלי
ש
כות חיינו המיוחדות, שלא
התערבו היוונים בנו, כאשר
התערבו במצרים בעסקם
אתם, במקח וממכר, וביושבי
חוץ ארץ כנען, כי שקדו לר
ש
כול ולסחור אליהם מתאוות
הכסף" (נגד אפיון א' 06).
בסוקרו את חבליה השו
ש
נים של הארץ, מתייחס יוסף
בן מתתיהו לפוריות הארץ
ולגידולים העיקריים בכל
אחד מן האזורים שתיאר. כך
למשל על ארץ הגליל הוא
אומר: "כי כולה ארץ דשנה
ואדמת מרעה וגם עצים שו
ש
נים צומחים בה ועושר תנובת
הארץ מושך גם את לב האנ
ש
שים הרחוקים מאהבת עבודת
האדמה; וכל הארץ נזרעה
בידי יושביה ולא נמצא בה
אף חבל שומם אחד; ובגלל
ברכת האדמה הטובה".
את עבר הירדן הוא מתאר
כ"אדמת רכסים שוממה,
וקשה לגידול עצי פרי טו
ש
תכירו: החקלאים היהודים של פעם
על פוריותה של ארץ ישראל ועל שבעת המינים שגדלו בה
בסוף ימי הבית השני ובתקופתם של התנאים
בים - ואמנם גם פה החלקות
הטובות מלאות מגד שדה,
ובעמקים צומחים כל מיני
עצי פרי, ויושבי הארץ מג
ש
דלים זיתים וגפנים ותמרים
לרוב. הפלגים היורדים מרא
ש
שי ההרים משקים את האדמה
לרוויה, ואיתם יחד מקורות
נאמנים, השוטפים כל ימי
השנה, גם בחרבוני קיץ בעת
יבוש הפלגים".
שלושת ענפי החקלאות
העיקריים בכלכלתה של ארץ
ישראל בכל התקופות היו
הדגנים, הזית והגפן. עשרות
פעלים ומונחים אחרים מתא
ש
רים את שלבי עיבוד הקר
ש
קע, גידול וטיפול בגפנים,
בזיתים ובגידולים אחרים.
משפע המילים והמונחים,
ניתן ללמוד על מגוון הפעו
ש
לות אשר נדרש האיכר לבצע
כדי לגדל ולהפיק את תוצרת
אדמתו. חז"ל ציינו באופן
מיוחד שבזכות שיטות הזרי
ש
עה, החריש והדישון האינט
ש
נסיבי, שעיקרו היה קומפוסט
וגללי צאן, שמרה הארץ על
פוריותה.
היו יבולים שצמחו "בעל",
כלומר ניזונו רק ממשקעים
טבעיים, והיו יבולי של
ש
חין, כאלה שהושקו במים
שהובאו לחלקות. סוגי היבו
ש
לים הותאמו לסוגי הקרקעות,
לכמות הגשמים, לנגישות
למים זורמים, וכן לאקלים.
את השעורה גידלו בדרום
יהודה ובאדום. תבואה גיד
ש
לו במקומות רבים. לפעמים
כגידול בעל, ולפעמים הש
ש
תמשו בהשקאה מלאכותית.
הגפן גדלה באזורים שונים
בארץ מהחרמון בצפון, דרך
אזור ההר המרכזי בשומרון
וביהודה ועד לצפון הנגב. את
היין לבית המקדש, שהיה יין
משובח, הביאו בעיקר מקרו
ש
תים ומהטולים (כנראה נמצאו
באזור יהודה ) מבית רימה
ומבית לבן שניהם בשומרון,
ומכפר סיגנא בבקעה שבגליל
התחתון (אזור ציפורי; משנה
מנחות ח').
השמן הטוב הגיע מתקוע
שבגליל העליון ליד מירון
אחרי זה מרגב שבעבר היר
ש
דן ומגוש חלב. כ-03 סוגים
של עצי פרי גידלו בארץ
בתקופת המשנה והתלמוד.
החשובים שבהם היו חמשת
המינים: הגפן, הזית, התאנה,
התמר, הרימון. דברים רבים
נאמרו בשבחם של אלה. כך
למשל מסופר על הזיתים של
גוש חלב שנתנו שמן למכביר
(ספרי דברים פרשת האזינו
פיסקא שטז). על פירות ארץ
ישראל נאמר שהם קלים לא
ש
כילה מפירות כל הארצות.
על שפע התאנים ועל דבשם
מעידים חכמי המאה השנייה
והשלישית: "מעשה באחד
שקשר עז לתאנה ובא ומצא
דבש וחלב מעורבין" (תלמוד
ירושלמי - וילנא - מסכת
פאה פרק ז' הלכה ג').
מקומות היישוב שבהם
צמח התמר היו מצויים
לאורך בקעת הירדן בין אגן
ים כינרת לבין אגן ים המלח;
במישור החוף בסמוך לקיס
ש
ריה ובנאות מדבר בסיני. על
עץ התמר מסופר, כמו גם על
גידולים אחרים, שהשתמשו
בכל חלקיו. בפרי לאכילה,
בלולבים להילול בחג, בכפות
התמרים השתמשו לסכך,
מסיבי התמר קלעו חבלים,
מהסנסנים, הגבעולים שע
ש
ליהם צומחים הפירות, קלעו
סלים ומן הגזע הפיקו קורות
לבניין (במדבר רבה - וילנא
- פרשת במדבר פרשה ג').
לכמה מפירות העצים והמו
ש
צרים שהפיקו מהם ייחסו גם
סגולות רפואיות.
הפקה: טוביה ארז, תנועת
כפר ורדים ירוק
מסיק זיתים בגליל. הזית, הדגנים והגפן היו ענפי החקלאות העיקריים בכל התקופות