38 / 64
38
2016
ינואר
258
גיליון
|
|
טוביה ארז
תעודות מלוות אותנו כל
חיינו. בסיומם של כל שלב
או תקופה אנו מקבלים תעו
י
דה, מתעודת לידה ועד תעו
י
דת פטירה.
כך צברתי לאורך השנים
שורה של תעודות. הקטנצ'יק
(זה אני) סיים בהצטיינות את
גן רינה, את כיתות בית הספר,
קורסים צבאים, טכניון. חלקן
ממסוגרות ותלוית על הקיר
בשירותים או במשרד וחלקן
מוצפנות בתיק נעלם שיימצא
רק לאחר לכתי.
כשנה וקצת אחרי שהפכנו
לראשונה לסבתא וסבא נק
י
ראנו לראיון אצל הורי הזא
י
טוט. כראוי לחדרי חקירות
ישבנו זקופים על כיסאות עץ
קשים, הבוהק מהחלון סינ
י
וור בעיניים. מדובר בזאטוט
שמתחיל ללכת לפעוטון,
אמר בני. אנחנו בודקים האם
אתם ראויים להוציא אותו
פעם בשבוע אחר הצהרים
מהפעוטון, לשמור עליו כמה
שעות עד אשר אנחנו, הוריו,
נחזור מהעבודה.
השאלות קלחו והתשובות
פחות. לאחר תחקיר ארוך
פרשו השופטים להתייעצות.
החלוקה תהיה כזאת, אמרו
אחרי שחזרו. סבתא, הידו
י
עה כאישה אחראית, תהיה
ממונה על הנושאים החשו
י
בים: לבוא בזמן בסיום הפ
י
עוטון, לוודא שהזאטוט לובש
מעיל רכוס עד הצוואר, כובע
צמר חם, בקבוק שתייה עם
מיץ תפוזים סחוט, החלפת
חיתולים, אספקה קבועה של
מזון בריא וכמובן השגחה על
סבא. בקיצור, סבתא אחראית
על הבריאות.
אני, לעומת זאת, שמידת
האחריות שלי נתונה בסימן
שאלה, ממונה על דחיפת
העגלה או הליכה עם הזא
י
טוט יד ביד, על נדנוד הנד
י
נדה וסיבוב הקרוסלה, קריאת
סיפורים ופרצופים מצחיקים.
בקיצור, סבא אחראי על הת
י
התעודה
רבות.
בסיום השיחה הוציאה
כלתי מהמגרה דף דמוי מגי
י
לת קלף ומסרה לי אותו. על
התעודה היה כתוב: "סבא
מורשה להוציא את הנכד
מהפעוטון". בפעם הראשונה
קיבלתי תעודה לפני הקורס
ולא אחריו.
במשך חודשים נסענו
שנינו ברכבת לעיר הגדו
י
לה ביום הקבוע שלנו. חמש
דקות לפני השעה היעודה
התייצבנו בשער הפעוטון
מחכים שהדלת תיפתח וכל
הזאטוטים יצאו החוצה.
משפשף קלות את העיניים
אחרי שנת הצהרים העמוקה,
מבט קצת מבולבל וסקרני,
כך עבר הזאטוט מרשות הג
י
ננת לרשותנו. מילאנו איש
את תפקידו, כשאני מופ
י
קד על הפעילויות השוליות
וממודר מהחשובים באמת.
לפני כמה שבועות נאלצ
י
תי לנסוע לבד. הגעתי כחצי
שעה מוקדם יותר והחלטתי
להעביר את הזמן עם צלחת
מרק ירקות מהביל בבית
הקפה הסמוך. בשעה היעודה
התייצבתי, הזאטוט יצא מה
י
פעוטון, חייך אליי בביישנות
ומיהר לקבל פרוסה מעוגת
הפירות היבשים שהגננת
מחלקת בסיומו של כל יום.
יד ביד צעדנו לכיוון גן הש
י
עשועים הקרוב כאשר כאב
עמום מתחיל לטפס מתחתית
בטני כלפי מעלה.
הזאטוט כבר מקשקש כמה
מילים אך נעזר גם בתנועות
ידיים כדי להסביר לי מה
הוא רוצה. "שמה", הוא אומר
ומצביע לנדנדה, לקרוסלה,
למגלשה. אני ממהר אחריו
ומרגיש שכאבי הבטן הולכים
ומתגברים. זה בטח צלחת
המרק, חשבתי לעצמי, כדאי
שאהיה סמוך לחדר שירותים.
בהחלטה מהירה ואחראית
אני תופס את הזאטוט ומו
י
שיב אותו על העגלה. סבא
לא מרגיש טוב, אני אומר.
בוא נמהר הביתה כדי שתו
י
כל לשחק ואני לנוח. אם
באולימפיאדה הייתה תחרות
של מירוץ זוגות סבא ונכד
בעגלה, בטוח שהיינו זוכים
במדליה. מקופל לשניים בשל
כאבי הבטן אני ממהר לאורך
המדרכה, טועה ברחובות, אך
לבסוף מגיע תשוש לבית.
נשכבתי על הספה בסלון,
נשמתי עמוקות כדי להפיג
את תחושת הקבס שעלתה
מבטני וחשבתי לעצמי: ניצ
י
לנו. פה דבר לא יכול לקרות.
שוכב על הספה, עיניי עצו
י
מות, ידי מונחת על המצח
מלמלתי: סבא לא מרגיש
טוב. תשחק קצת לבד.
לרגע היה שקט בחדר. ואז
אני שומע אותו אומר לי
בקול צלול וברור כאילו זה
עתה סיים בהצטיינות את
הפקולטה ללימודי הלשון
העברית: "סבא, קקי".
את השקט בחלל האוויר
היה אפשר לחתוך בסכין יפ
י
נית. הצצתי לשעון הקיר כדי
להעריך כמה זמן נשאר עד
שיגיע מישהו אחראי להחליף
אותי ואותו. החלטתי שהמ
י
שפט ששמעתי היה כנראה
פרי דמיוני וכדאי שאתע
י
לם ממנו. ואז אני שומע
אותו קורא ממש ליד
האוזן שלי, שוב בקול
צלול וברור: "סבא, תח
י
ליף לי חיתול".
זה היה רגע של אמת.
להיות או לחדול, המבחן
האולטימטיבי. האם אני
זכאי לתעודה שקיבלתי,
או שאני נכשל בעבודה
מעשית? גררתי את עצמי
מהספה, לקחתי את ידו
וניגשנו יחד לשולחן ההח
י
תלה. אני מכופף מכאבים,
והוא מתגלגל מצחוק ובטוח
שסבא הולך עקום כדי להצ
י
חיק אותו.
מטושטש מכאבי הבטן אני
מנסה להוריד את החיתול.
עוויתות הכאב שלי שעשעו
את הצוציק. אני משחרר את
המדבקה הימנית של החי
י
תול והוא מדביק אותה בח
י
זרה. אני מעיף את החיתול
על הרצפה והוא מושך את
השמיכה ומכסה את הפנים.
גיששתי בידי אחרי מטליות
הניקוי הלחות, וניקיתי עד
שלא נשאר סימן.
אני מנסה להלביש לו חי
י
תול חדש. עוטף את הטוסיק
והוא, כדי להקשות, מתגלגל
לצד. אני מחבר את המדבקה,
והוא משחרר. אני משלים את
הלבשת החיתול ועובר למ
י
כנסיים. לא אמשיך בתיאור.
בסוף התהליך עומד הזאטוט
על הרצפה לבוש במכנסיים
מחייך בפה מלא. באותו רגע
נפתחה הדלת. כלתי נכנסת
לדירה אחרי יום עבודה ארוך
ושואלת: איך היה?
הכול דבש, אני עונה. אני
ראוי לתעודה!
החלטתי שהמשפט ששמעתי היה כנראה פרי דמיוני וכדאי שאתעלם ממנו. ואז אני שומע
אותו קורא ממש ליד האוזן שלי, שוב בקול צלול וברור: "סבא, תחליף לי חיתול"
אילוסטרציה: פוטוליה