

2017
אפריל
276
גיליון
|
| 44
g
להדריך אותם בבית. בהתחלה זה קצת
יותר אינטנסיבי, ואחר כך פעם בשנה, כך
עד שהכלב יוצא לפנסיה.
"ההצלחה של הנחייה מחולקת שווה
בשווה בין הכלב לאדם. הכלב איננו
מכונה והוא צריך ללמוד את הסביבה של
העיוור והעיוור צריך ללמד. לכלב יש
זיכרון מצוין ומספיק פעם אחת שהעיוור
ייקח אותו לבנק ויגיד לו 'בנק', הכלב
ילמד. להבא, כשיקבל את ההנחיה 'בנק',
הוא יידע להגיע למקום הזה ויזכור את
המסלול. לכלב אמנם יש זיכרון אינסופי,
אבל העיוור הוא זה שצריך ללמד את
הכלב".
בקרוב מרכז מבקרים
אלה מתק גרה בצבעון. היא התחילה את
הקשר עם הכלבים בצבא בבסיס ציוד, שם
30-
הכירה את יוני לנקרי. לפני יותר מ
שנה הוא נסע לארצות הברית ללמוד את
הנושא והיא נסעה אחריו כדי להתמחות
בנושא ההרבעות, הגורים והמכלאות
בלוס אנג'לס. לאלה תמיד יש כלב
בבית: "עד שכלב יוצא לגמלאות אנחנו
דואגים לו ואחראים עליו, וכשהוא מסיים
את תפקידו אנחנו מוצאים לו בית. בכך
מסתיימת האחריות שיש לנו כלפי הכלב.
לפעמים קשה למצוא מישהו שיגדל את
הכלב שיצא לפנסיה, ולכן כמעט תמיד
לאחד מאיתנו יש כלב גמלאי בבית".
העמותה "עיניים מנחות לעיוור"
על ידי יוני לנקרי. לפני
1989-
הוקמה ב
שש שנים היא עברה למיקומה הנוכחי
בצבעון. לנקרי: "מדינת ישראל נותנת
אלף שקלים כאשר כלב
15
סדר גודל של
אלף שקל. ההפרש מגיע
150
נחייה עולה
מתרומות. את הקרקע קיבלנו ממנהל
מקרקעי ישראל והמקום הוקם על ידי
תורם שהשאיר ירושה ועל ידי משרד
הרווחה. העמותה פועלת כעמותה ללא
מטרות רווח ומתפרנסת מתרומות של עם
ישראל, קרנות, חברות, אנשים פרטיים
וקרנות מחו"ל".
"העיוורים מקבלים מימון ממשרד
הרווחה וזה יוצא דופן", מוסיפה אלה.
"רק במדינות הסוציאליות באמת קיים
מימון שכזה. העיוורים מקבלים מימון של
תחזוקת הכלב, אוכל, שירותי וטרינריה
ושאר הדברים הנלווים. העמותה עצמה
מתקיימת מתרומות בלבד. כלב נחייה
זו תוצאה של תרומות. רק עיוורים נכי
צה"ל מקבלים ממשרד הביטחון מימון
אחוז מתהליך האימון, ומשרד
75-
של כ
הרווחה מממן את הקורס שנערך בנהריה.
כמו כן אנחנו מכסים באומנה את הוצאות
האוכל, הציוד והווטרינריה".
הצוות במכלאה מונה כרגע ארבעה
אנשים שאחראים על האילוף, ולכל
אחד תפקידים נוספים. סדר היום של
הכלבים כולל כחצי שנה אימון במכלאה
או בנהריה, הרבה מאד זמן חופשי בו
הם משוחררים בחוץ, ובלילה הם ישנים
בחדרים שלהם – בין שניים לארבעה
15-
כלבים בחדר. כיום יש במכלאה כ
כלבים נמצאים
30-
כלבים ועוד כ
באומנה. יש תחלופה כל הזמן, כלבים
מגיעים מהאומנה למכלאה, וכלבים
יוצאים מהמכלאה לבתי העיוורים.
המכלאה מארחת קבוצות המגיעות
לביקור, שבין השאר צופים בסרט אודות
העמותה. באחד הקטעים בסרט מספר
ארז, פסיכולוג עיוור שנעזר בכלב
נחייה, שהכלב 'שובר את הקרח' במפגש
בינו לבין המטופלים שלו, ובכלל כאשר
אנשים נפגשים עם מישהו בעל מוגבלות.
יתרון נוסף, אומר ארז, הוא שהכלב נותן
לעיוור תחושה שהוא לא לבד. יוני מספר
בסרט כי הכלב נותן לעיוור ניידות
ומקבל בתמורה מערכת יחסים.
מה יוצא מזה לכלב, זו שאלה שנשאלת
על ידי הרבה אנשים "מהרחוב". על זה
מרחיבה נעמי פיליפס, שמלבד מלאכת
האילוף היא אחראית על תחום ה"אפטר
קייר" ומבקרת את העיוורים בבית פעם
בשנה ומגיעה אליהם לעתים קרובות
יותר אם יש בכך צורך כדי ללוות
ולהנחות: "רוב הציבור לא מבין את
המנגנון הזה של כלבי נחייה. אנחנו פה
משתדלים להיות כמה שיותר חיוביים
ולהפוך את החוויה של הכלב לחוויה
חיובית. אבל צריך לזכור שאנחנו לא
שואלים את הכלב אם הוא רוצה להיות
כלב נחייה. ברחוב, לעיתים אנשים
חושבים שאנחנו מתעללים בכלבים,
אבל חשוב להדגיש שזה לא כך.
תהליך האילוף נראה לאנשים מבחוץ
לא טוב, אבל חשוב להבין שבשביל
הכלב התחושה היא אחרת. למשל, אם
הכלב סוטה מהדרך הוא עובר תיקון
על ידי משיכה ברצועה. הכלב מבין
את הפידבק השלילי, אבל זה לא כואב
לו כמו שמישהו מהצד עלול לחשוב.
לפעמים, כשאני מאלפת בנהריה ואנשים
מסתכלים, אני אחר כך אתן לכלב חיזוק
חיובי רק בשביל 'להרגיע' את הסביבה,
ולא בגלל שהכלב צריך את זה.
"אם מישהו ברחוב נתקל בנו בזמן
אילוף, או בעיוור שהולך עם כלב נחייה
ומשהו לא מוצא חן בעיניו, הוא מוזמן
לשאול. עיוורים, כמו כל בנאדם אחר,
יכולים לענות על שאלות. ואם תופסים
אותו ברגע לא מתאים, הוא מוזמן
להתקשר אלינו ולקבל הסבר מלא.
הטלפון רשום על הרצועה של הכלב.
בכל מקרה, אם ראיתם עיוור ברחוב
ונראה לכם שהוא צריך עזרה, עדיף
לא לגעת ולא ללטף את הכלב. אפשר
לשאול את העיוור אם הוא צריך עזרה
ולתת לו עזרה מילולית".
קבוצות המגיעות למקום זוכות
לשמוע הרצאה, לראות סרט על המקום
וחשיבותו, להתנסות בעצמם ולסייר
במקום. בקרוב ייפתח במכלאה מעין
מרכז מבקרים נוח שישדרג את החוויה.
מלבד קבוצות מאורגנות מבקרים במקום
גם תיירים ומתעניינים אחרים. קבוצות
של ילדים עם צרכים מיוחדים מתארחות
במקום בחינם.
מגזין
אלה מתק. "כשהכלב מסיים את תפקידו ויוצא לגמלאות, אנחנו מוצאים לו בית"