14 / 48
14
2016
אפריל
261
גיליון
|
|
מגזין
קרן דרוקמן אדיב
אפשר לקרוא לזה חוג
רעיית צאן, לימודי רעיית
צאן ואפילו טיפול או העצמה
באמצעות רעיית צאן, אבל רן
גינת פשוט קורא לזה "מרעה
חינוכי".
גינת, מורה בבית ספר
, נשוי למורן ואב
35
תפן, בן
ולמתיה בן
11-
לנועם בת ה
ו
�
, הקים את המרעה בח
3
-ה
רש הצמוד לקיבוץ צבעון בו
הוא מתגורר. "המטרה", הוא
מסביר, "היא לתת לילדים
ונערים מסגרת חווייתית,
פרטנית, ייחודית להקניה
ושיפור תפקודיים פיזיים,
ערכיים והתנהגותיים באמצ
מ
עות רעיית צאן".
רן מציע תכנית אישית
לילדים ונערים החל מגיל
שבע, המבוססת על מפג
מ
שים פרטיים בני שעתיים.
המפגשים מתקיימים אחת
לשבוע על פני כל שנת
הלימודים. במפגש יוצא
הנער עם "המדריך הרועה"
לרעות את העיזים בחורש.
רן מכוון במפגשים להת
מ
בוננות על נופים, צמחים
ובעלי חיים, מעשיר מידי
מ
עותיו, מלמד שדאות (בניית
כלים מהטבע, מדורה, מחנה,
ניווט והישרדות), ומכוון את
הנער להשתמש בכלים שיש
לו. "בעיקר", אומר רן, "אני
מלמד אותו לבטוח בעצ
מ
מו, לקחת אחריות על עצמו
ועל סביבתו ולנהל את הכול
ברוגע והנאה".
מאיפה מגיע רעיון כזה?
"אני בן קיבוץ כברי ואחת
החוויות המשמעותיות שלי
בקיבוץ הייתה כשבכיתה ז'
התחלתי לעבוד ברפת. מס
מ
גרת העבודה הייתה מאוד
משמעותית עבורי. אהבתי
את זה יותר מללכת לבית
ספר וללמוד. בכיתות ח' ו-ט'
כבר קמים לבד לפנות בוקר
לחלוב. זה פיתח אצלי הרבה
ומחודש
חדיש
חדש
פעילות לנוער
ללמוד עם העזים
תכירו: מרעה חינוכי. פעילות חדשה המיועדת לילדים ונערים,
בנים ובנות, המאפשרת להם להוציא עזים למרעה ועל הדרך
להרוויח כמה דברים. רן גינת, מורה בבית ספר תפן, מספר על הרציונאל
אחריות, כי אני מודע לכך
שאם לא אקום ואגיע לרפת
אגרום נזק, גם לפרה שסובלת
וגם לחברה. אני זוכר את זה
כתחושה מאוד חזקה כנער,
שסומכים עליך, נותנים בך
אמון".
לעבוד בכיתה ז'? היום כבר
היו מצלצלים ליצחק קדמן...
"אני לא יודע. רוב הקיבו
מ
צים כבר השתנו, אבל אצלי
זה נשאר כזיכרון טוב".
איך הגעת מרפת לרועה
צאן?
"לפני כשבע שנים גרתי
בבת שלמה. יש שם דיר עזים,
והתחלתי ללמוד את 'תורת
הרועה'. למדתי מהרועים
הוותיקים של פארדיס להכין
מקל רועים, ואיך להנהיג את
העזים ולטפל בהן. כשעברתי
לצבעון חברנו שמונה מש
מ
פחות והקמנו דיר קהילתי.
עיזים והוא משמש
40
בדיר
לתוצרת לשימוש מקומי.
המרעה מאפשר לי חיבור בין
הדברים שאני אוהב, המרחב,
הטבע וזמן איכות משמעותי.
הוספתי לזה את החיבור לא
מ
נשים, ילדים ובני נוער".
מה כל כך משך אותך בר
־
עיית צאן?
"העדר הוא כמו מראה: אם
אני לא רגוע העדר לא רגוע;
אם לא אוביל אותו הוא יוביל
אותי ויתפזר. יש גם צד פר
מ
קטי של למידה - להתמצא
במרחב, וצד מנטאלי של
התמודדות עם אתגרים שנו
מ
צרים מתוך שינויי מזג אוויר.
גם למקל של הרועה יש ערך
משמעותי. הוא סמל".
כמו החגורה בג'ודו?
"בדיוק. המקל הוא אישי.
הנער בוחר ענף טרי ירוק ומ
מ
תאים במידות, מנסרים, צו
מ
לים, מייבשים, מגלפים, מח
מ
ליקים, מושחים בשמן. בסוף
התהליך, שלוקח זמן, אנחנו
עושים טקס. מעין שלב א'
בהסמכה של הרועה הצעיר.
לכל רועה צעיר יש את המקל
שלו בדיר".
אז זה כמו דיר טיפולי?
" זה לא דיר טיפולי או
פינת ליטוף. אנחנו נעזרים
בתוצרת של העיזים בחיי
היום יום שלנו, ולא הופכים
אותן לכלי טיפולי. החיבור
הוא מהמקום הטבעי, שצריך
להוציא את העדר, לעבוד
בדיר ולהפיק תוצרת לשימוש
ביתי. אני מחנך את הרועים
הצעירים לאחריות, למוסר
עבודה, לניהול זמן. אני לא
מטפל אלא איש חינוך. אני
בא מהחינוך הבלתי פורמלי,
וגם בבית ספר תפן אני רואה
עצמי יותר כמחנך".
ואיך העדר עוזר לחינוך?
"העז, להבדיל מהכבשה,
היא חיה חכמה. היא חיה
בעדר ויש לה התנהגות של
עדר. אפשר לראות את המ
מ
עמדות, את העז הדחויה, זו
שחוטפת מכות, רואים את
השליט, הקשרים הבינאישיים
בעדר, הקשר בין האם לגדי,
בין זכר לנקבה. הרועה הצ
מ
עיר לומד איך להפעיל סמ
מ
כות, להגדיר גבולות, להכ
מ
תיב קצב. הביטחון העצמי
גדל וגם היכולות החברתיות.
בכלל, הטבע מאפשר לעורר
שינוי פנימי. במהלך הטיול
אני משקף מצבים מהחיים
של הילד, משליך לסיטואציה
בחיים, אנחנו מדברים הרבה,
נחים בטבע, מדליקים מדורה.
לומדים ונהנים".
לפרטים נוספים: רן
052-8011447
רן ואחד הנערים במרעה. "הרועה הצעיר לומד איך להפעיל סמכות"