34 / 64
34
גיליון 452 ספטמבר 5102 ראש השנה תשע”ו
|
|
אייל כץ
וידוי: אני אוהב גפיל
ד
טע פיש. מאוד. במיוחד את
זה שמכינה אמי, אבל זוכר
לטובה גם את זה של סבתי
עליה השלום. וכשהגעגוע
גובר עליי אני מוכן להסתפק
גם בצנצנת מהסופר, שלרוב
מכילה קציצות מתוקות בצו
ד
רה מחרידה, אבל הן בכל זאת
מזכירות קצת את המקור.
הגפילטע פיש, הדג
הממולא שבעדה שלי מכו
ד
נה בקיצור "גפילטע", הוא
לבטח אחת מהאטרקציות של
ראש השנה ושל פסח. אני
מודה שבכל שנה מתעוררת
בי ציפייה מחודשת לטעמה
העז של הקציצה האפורה,
למרקם המיוחד, לחריף של
החזרת שמכה בכל חלל הפה
ועולה לנחיריים, ולרוטב
הצמיגי והעשיר הספוג בחלה
הטרייה או רוטט מעל המצה
בפסח.
אני לא לבד. המאכל המ
ד
סורתי חביב לא רק על זקני
השבט. גם אנו, בני דור הבי
ד
ניים, אוכלים אותו בהמוני
ד
נו, ולרובנו חוויות, זיכרונות
וסיפורים לרוב אודות המנה
המיתולוגית שפותחת את
ארוחות החג שלנו. וגם רבים
מבני הדור הצעיר, אלו שא
ד
רסנל הזיכרונות שלהם לא
מקשר את הגפילטע לדגי
הקרפיון ששחו באמבטיה,
אוהבים גפילטע פיש.
יש לי השערה פרועה למה
זה קורה: מדובר פשוט במא
ד
כל טעים. וככל שהוא טעים,
לכל בשלנית יהיה תמיד את
הגפילטע האופייני שלה. עוד
רכיב לעיסה, שינוי קל ברו
ד
טב, טיפה יותר סוכר, עוד
ביצה או פחות ביצה, בישול
ממושך יותר - כל שינוי
שכזה נותן אותותיו ומשפיע
על המירקם ועל הטעם.
ועם כל אוהביו, הטרחה
הגדולה הכרוכה בהכנתו,
טעמו המשובח - מדובר
באמת במעדן שנרקח מחו
ד
רדו לי מהגפילטע
למרות שלא תמיד רואים את זה, גם לי ולבני העדה שלי יש רגשות. וכשאתם
פוגעים בקציצה שלנו, אתם מעליבים אותנו, את הורינו ואת סבינו וסבתותינו
מרים פשוטים וזולים, עם כל
ההיסטוריה הארוכה והמו
ד
רשת שלו, הגפילטע פיש
הוא שק החבטות של כל מי
שבא לו להיסתלבט קצת על
אשכנזים. כל חבריי ומכריי
מעדות המזרח לא מפספסים
שום הזדמנות לעקוץ, להת
ד
בדח, להשמיץ ולהכפיש את
המאכל שאני כל כך אוהב.
ומילא החברים. גם בתרבות
הישראלית הגפילטע מככב
כמשל למאכל סר טעם ודו
ד
חה, ששומר נפשו ירחק. בס
ד
צינה מפורסמת מהסרט קזב
ד
לן מגיע קזה לארוחת שישי
אצל הורי חברתו האשכנזייה.
הם מגישים לו גפילטע פיש,
וכמובן שזו צרה צרורה. קזה
(יהורם גאון) רב התושייה
מצליח להגניב את חתיכות
הגפילטע פיש לחתול המ
ד
שפחתי, ולהלל ולשבח את
הקציצה באוזני האם המת
ד
מוגגת.
בשיר הפלאפל שכתב דן
אלמגור (נו מה, את "חנל'ה
התבלבלה" כתב נתן אלתר
ד
מן) מופיעות השורות הבאות:
המצחיק ביותר הוא, אללה
אל עזים, / פלאפל עשוי
בידי אשכנזים! / בפלאפל
כזה תמיד תרגיש / מין טעם
מוזר של גפילטע פיש.
ואני בטוח שאם אתאמץ,
אמצא עוד איזכורים מעלי
ד
בים לפנינה הגסטרונומית,
שאיכשהו מעולם לא הוחלו
לגביה חוקי הפוליטיקלי קו
ד
רקט. רק תנסו לדמיין סצינה
קולנועית שבה בחור אשכנזי
אוכל בבית הוריה של אהוב
ד
תו המרוקאית, ומוצא דרך
יצירתית להיפטר ממנת הקו
ד
סקוס הדוחה שהכינה האם.
האמת, אפשר להבין איך זה
קרה לגפילטע. צבעה האפור
של הקציצה, המרקם שלא
דומה לשום דבר מוכר, ויותר
מכל הרוטב הג'לטיני הרוטט
באפור-ירקרק, יכולים, אני
מודה, לעורר חשד קל באשר
למידת האכילות של המנה.
אני מניח גם שאדם בוגר
שטועם גפילטע בפעם הרא
ד
שונה יתקשה להתאהב מביס
ראשון. הגפילטע פיש הוא
מעדן, אבל טעמו איננו מת
ד
חנף, אלא אם שפכו לבלילה
תועפות סוכר ויצרו קציצה
מהזן הנחות.
נוסיף לזה את העובדה שב
ד
עשורים הראשונים להקמת
המדינה האשכנזים היו רוב
ושלטו בכל עמדות הכוח,
ובני עדות המזרח היו מי
ד
עוט מקופח. הגפילטע המ
ד
סכן נתפס כסמל האשכנזיות,
וספג את כל הזעם ותחושות
הקיפוח של עדות שלמות.
יודעים מה? לגיטימי. אלא
שמאז השתנו הרבה דברים.
אני יודע, אחיי בני עדות
המיזרח, שעוד יש המון מה
לעשות עד שניפטר לגמרי
מהשד העדתי. אבל בכל זאת
עברנו כברת דרך. כבר לא
צריך את אלתרמן ואלמגור
שיכתבו שירים עממיים, יש
לנו את יוסי גיספן. לח'ריימה,
למופלטה, למפרום, לכאפתה
ולקוסקוס שמור מקום של
כבוד בכל עונה של "מאסטר
שף", ויש שם אפילו שופט
אחד כורדי.
אז בחיאת, שחררו. למ
ד
רות שלא תמיד רואים את
זה, גם לי ולבני העדה שלי
יש רגשות. וכשאתם פוגעים
בקציצה שלנו, אתם מעליבים
אותנו, את הורינו ואת סבינו
וסבתותינו. בבקשה, תנו לנו
ליהנות בשקט, תפסיקו לה
ד
עליב את הדג שלנו, או בקי
ד
צור: רדו לי מהגפילטע.
וזה לא אומר שעכשיו אתם
יכולים להיכנס ברגל הקרו
ד
שה.
גפילטע פיש. שק החבטות של כל מי שבא לו להיסתלבט על אשכנזים
אילוסטרציה: פוטוליה