א-לה כפר - גיליון 311

2020 ינואר 311 גיליון | 31 | g חדשה והחליט לנסות את מזלו בתחום בלי AIG הביטוחים. מסיקה התקבל לחברת ניסיון, אבל גילה כישרון טבעי למכירות וליחסים בין-אישיים. במשך ארבע שנים הוא התקדם בסולם התפקידים, כסוכן וכיועץ ביטוחים, ועמד להתחתן עם חברתו שאותה הכיר מעבודתם המשותפת בחברה. חזרתי מהיער עם הצהרה "הייתי לכוד בתוך כלוב של זהב: פרנסה מצוינת, בית ואישה, אבל התעקשתי לשאול את עצמי: 'מי אתה רוצה להיות?'. לא הייתה לי עדיין תשובה, אבל ידעתי איזה חיים אני לא רוצה שיהיו לי. התפטרתי מהעבודה וביטלתי את החתונה". למסיקה לא הייתה תכנית מגירה. הוא חזר לגור בבית הוריו ברחובות והתחיל לעבוד בעבודות שיפוץ מזדמנות. מאיפה הידע? "עוד כילד בירושלים, בניתי בתי עץ ונהניתי לאלתר ולעבוד בידיים". במקביל, התחיל לחפש תחומי עניין לעסוק בהם. אחד מחבריו מימי התיכון שיתף אותו בתחביב אישי, הכנת בירה ביתית. "את הבירות בישלנו בחצר של בית הוריו. בהתחלה יצאה בירה די גרועה", הוא צוחק, "אבל לא ידענו את זה בזמנו. אני נהניתי לקום מוקדם כל בוקר ולבשל את הבירה, אבל עדיין הרגשתי שמשהו חסר". מסיקה מחובר לטבע למרות שכל חייו גר בעיר. "תמיד אהבתי להקים מחנות, לטייל ביערות הסמוכים לשכונת המגורים שלנו בירושלים ולשחק שם. בתקופת הצבא הכרתי מקרוב את אזור הגליל והגולן, והנופים והנחלים שראיתי הפכו למקומות מפלט עבורי אחרי שהשתחררתי". מדי פעם, כדי לסדר את המחשבות, נהג מסיקה לצאת לטבע כדי להתבודד. באחת ההתבודדויות האלו נפלה ההחלטה. "חזרתי מיער חולדה עם הצהרה לעולם: ביום ראשון הקרוב אני עובר לצפון", מספר מסיקה. "ובאמת, ביום ראשון בבוקר, באמצע , ארזתי את כל מה שהיה 2015 אוקטובר לי בצ'ימידן הצבאי ונכנסתי לאוטו שלי. לפני שיצאתי לדרך נפרדתי מהמשפחה ומהחברים, ואפילו תיעדתי את הכל במצלמת גו-פרו. האמנתי וידעתי שאני נוסע לצפון כדי להישאר, אבל אחרים עדיין לא הבינו. זה היה הסיכוי היחיד שהתמונה שעלתה לי בראש תהפוך למציאות: אני והכלב שיהיה לי רצים בתוך נחל". ההתחלה של מסיקה בצפון הייתה קשה. "הגעתי לחוסן במקרה. בדרך לצפון התקשרתי לידידה שהוריה גרים בחוסן וביקשתי ממנה לעזור לי למצוא מקום לינה במושב. היא קישרה אותי לידיד משותף, אלירן (פרץ), שהשכיר לי צריף באזור הלולים והגרוטאות של המושב". תנאי המגורים היו קשוחים למדיי, לא היו לו מעגלי תמיכה חברתיים או משפחתיים, וכיוון שעוד לא הכירו אותו בישוב, היו מי שנהגו בו בחשדנות. מסיקה, כמו שהבטיח לעצמו, לא התכוון לוותר, ואפילו הודה בפניי: "אני אוהב שקשה, לא סתם אני גולנצ'יק. באתי לכאן כדי לחיות. ידעתי שאני רוצה להחליף את נעלי העור שאפיינו את החיים שלי במרכז לנעלי בלדנסטון, אבל היה לי ברור שאצטרך להתאמץ בשביל זה". שגרת חייו של מסיקה נעה בתקופה ההיא בין טיולים בטבע ובהרים לבין בישול בירה בבקתת העץ שלו. עם הזמן החל לפתח קשרים קהילתיים-חברתיים, דרך עבודות שיפוץ שעשה במושב, ובאמצעות הכרויות מזדמנות עם תושבים, כמו במכולת של הישוב, נקודת מפגש מרכזית לכל הדעות. את הבירה המשיך לבשל לעצמו ולבת זוגו דאז, ושיתף מעט מהאנשים שהכיר בתחביב. "באחד מימי שישי הגיעה לצריף חבורה קטנה של דתיים ששמעו שאני מכין בירה ביתית, ורצו לעשות איתי קבלת שבת. לא היה לי אפילו איך לארח אותם. אלתרתי אמבטיה מנירוסטה שהייתה זרוקה בחוץ, הפכתי אותה, פרשתי עליה יוטה ועליה הנחתי כמה בקבוקי בירה וצלוחית ביסלי. הם היו מרוצים מאוד, ולי זה הרגיש טבעי ונעים". מאז אותו ביקור הפך הצריף בימי שישי למקום מפגש קבוע של החברים החדשים של מסיקה מהמושב, ומדי פעם של אנשים נוספים ששמעו על הבחור שמייצר בירה ביתית. בלי לתכנן, פאב כלב מתפנק ופעמון שמבשר של שוטים חופשי הייתי מהראשונים שהתוודעו אל הפאב בחוסן כשהתחיל לפעול במתכונתו הנוכחית. זה לא היה בגלל מנהגי לפקוד בתי אוכל חדשים מיד עם פתיחתם, אלא בגלל הבאסים. קיץ אחד שמנו לב שבכל יום שישי אנחנו נהנים מביטים קצביים המגיעים לביתנו מכיוון מזרח, וממשיכים להרקיד אותנו גם הרבה אחרי שעלינו על יצוענו. ובשישי אנחנו נוהגים ללכת לישון הרבה אחרי חצות. לקח לי שלוש שנים וחצי ליהנות גם מהאיש שאחראי על הקצב ("מה?! אין מצב שמשהו מהמוזיקה השקטה שלנו מגיע עד כפר ורדים!". יש, משה, יש). והאיש, כמו גם הפאב, מאיר פנים, מזמין וגורם לך להרגיש רצוי, שמח ומשמח. הבירה האדמונית ושוט של ערק בהחלט מסייעים לעניין השמחה. הפאב בנוי מעץ, המוזיקה מעולה, ובליל חמישי בסביבות חצות אני פוגש שם המון צעירים, אבל מספיק מבוגרים שגורמים לי להרגיש רק קצת מבוגר. ויש בו, באופן מובהק, את הדבר החמקמק הזה שנקרא אווירה. לאווירה הזו ב"בירה בוטיק חוסן" אחראי העיצוב החצי מאולתר חצי מתוכנן, התחושה החמימה שמקנה מבנה העץ, אבל בעיקר הסצינה: די-ג'יים מתחלפים מאנשי הצוות שלכל אחד מהם יש כבר קהל אוהדים; דיבור צפוף של אנשים שלא מכירים זה את זה ושל לקוחות עם אנשי צוות; הכלב קוקו שמסתובב חופשי בין הלקוחות, מקבל ליטוף ומחזיר מבט של תודה; צלצולי פעמון שמשמעותם שוטים חופשי לכל יושבי הפאב; ואוכל פאבים פשוט, לא מתיימר, טרי וטעים. וכל זה עטוף בנוכחות הכריזמטית של מסיקה עצמו, שיש לו חיוך גדול ומילה טובה לכל אחד. אה, כן. הבירה שלהם מעולה. יצא לשתות / אייל כץ