38 / 48
38
גיליון 152 יולי 5102
|
|
יצירות
|
דעות
|
\ תגובות
info@alakfar.co.ilדואר נכנס
הציבור אדיש, הציבור ישלם
לפני כחמש שנים כתב
ש
תי מכתב בנוגע לבמפרים
בכפר, שהופץ למכרים.
במכתב הובהר כי נגרם נזק
של אלפי שקלים לבולמים,
לאיזון הגלגלים, לתושבות
ולמשולשים ברכב, כתוצאה
מאי תקינות הבמפרים. המ
ש
טרה היתה להניע מהלך של
פניות תושבים והפעלת לחץ
על ראש המועצה, על מנת
שהבמפרים יתוקנו כך שלא
יינזק רכבו של מי שנוסע
במהירות המותרת בחוק.
כידוע מדובר בהוצאה של
אלפי שקלים בודדים למוע
ש
צה. בפועל עד היום הבמפ
ש
רים לא תוקנו, וההסבר היה
כי אין לכך תקציב.
אני מניח שהרבה דברים
חשובים לא נעשו מאחר
שאין למועצה יכולת לתק
ש
צב אותם, זאת מאחר שמלבד
תקציבים יעודיים, כל תקציב
המועצה מבוסס על האר
ש
נונה שמשלמים התושבים.
הארנונה אולי איננה הגבוהה
ביותר המשולמת במועצות
העשירות בארץ, אך אצ
ש
לנו נעשתה מניפולציה על
הארנונה לשטחי העזר, כך
שמשולמים עליהם 08 אחוז
משיעור הארנונה למגורים,
דבר שאין לו אח ורע.
לאחרונה פורסם כי הוחלט
למנות מנכ"ל למועצה (כרבע
עד חצי מליון שקלים לשנה),
זאת לאחר שבשנים האחרו
ש
נות נוספו עוזרת וגם עוזר
לראש הרשות, וגזבר המועצה
עבר לעבוד במשרה מלאה –
תוספת בסך של כ-002 אלף
שקלים בשנה (בעבר הוס
ש
בר לי שהגזבר מועסק בחצי
משרה כגזבר ובחצי משרה
כמזכיר). אלו מצטרפים
למהנדס, קב"ט ואחרים.
לא ברור מניין התקציבים
לכיסוי העלויות הרבות של
בעלי משרות אלו ויתרה מכך,
לא ברורה הנחיצות של בעלי
המשרות לרווחתם של התו
ש
שבים. ראשי המועצה בעבר
השתדלו להקטין את מצבת
כח האדם ככל האפשר, כך
שהתקציבים יועדו לביצוע
הוצאות אחרות לרווחת התו
ש
שבים ולהקטנת עומס המל
ש
וות. חשוב להבהיר כי בניגוד
להוצאות חד פעמיות כאלה
ואחרות, הגדלת מצבת כח
האדם מהווה הוצאה רב שנ
ש
תית, אשר גדלה עם הזמן לפי
חוקי העבודה, וקיים קושי רב
ולפעמים בלתי אפשרי בפי
ש
טורין וצמצום העלויות.
כחשב שמלווה שנים רבות
ובמספר רשויות מקומיות
מטעם משרד הפנים, אני
שם דגש רב במניעת הגדלת
מצבת כח האדם, ולעיתים
נדרשו מאבקים רבים עם
ראש המועצה בנושא זה.
בשנים האחרונות נחקקה
על ידי הכנסת (בלחץ לו
ש
ביסטים ובעלי אינטרסים)
תקנה חדשה המאפשרת
לראש הרשות למנות מנכ"ל,
סגן ראש מועצה בתשלום
וכיוצא בזה, בניגוד ולמו
ש
רת רוחו של משרד הפנים.
ככלל, מדיניות משרד הפנים
היא לאפשר לראש המועצה
לנהל את הרשות כרצון התו
ש
שבים (הנגזר מאישור החל
ש
טות מועצת הרשות), ובלבד
שלא קיים גירעון בתקציב
הרשות. לפיכך משרד הפנים
אינו מתערב בהחלטות חו
ש
קיות של הרשות. בפועל לא
קיים מנגנון הצופה פני עתיד
ומנתח את מצבה העתידי של
הרשות, כתוצאה מצרכים לא
צפויים שעשויים להתעורר.
משרד הפנים קבע גם את
רמות השכר שיקבלו בעלי
התפקידים ברשות (לעיתים
גבוהות מהמקובל ב"שוק
העבודה"), אך בפועל אינו
משתתף כלל במימון העס
ש
קתם או במימון הוצאות שו
ש
טפות אחרות, כך שכל הנטל
הינו על התושבים.
המסקנה המתבקשת היא:
"הבדיחה היא על חשבוננו",
ומי שצריך לשלם את המחיר
אלו התושבים.
בל נתפלא אם בעתיד הק
ש
רוב הארנונה לא תספיק למי
ש
מון הוצאות המועצה ותידרש
הגדלה, ואז יהיה מאוחר מדי.
הכלל במועצה הוא: "הציבור
אדיש ויש לו אמצעים, כך
שהציבור ישלם ובגדול". זו
חוכמה קטנה לתת שירותים
אך לדרוש תמורתם מחיר מו
ש
גזם. הצלחת ראש מועצה מת
ש
בטאת במתן מירב השירותים
ובמינימום מחיר, ולא היא.
"ושלא יעבדו עליכם...".
חורה לי שכל מהדורות
החדשות פותחות בבשורות
קשות. אין לך אף סיפור טוב.
נו, הרי אלו הן החדשות ומה
התחדש?
פשע ועוד רצח, גזל, מעי
ש
לה, בעילה, תאווה, הלשנה
(עדי מדינה) - מכירת האחר
והצלת עורך.
מה נהיה לנו? לא נעשו
מעשים טובים? אין עזרה,
הצלה או מחווה? אולי מע
ש
שים טובים נעשים בסתר
ולכן קולם לא נשמע, או שזה
לא מעניין איש.
כמה חבל שאין סיפור טוב,
סיפור קטן, נקי, מחבק, עוטף
ומכיל.
השיר "ארצנו הקטנטונת"
שכתב יורם טהר-לב והלחין
רמי קלנשטין מתחיל כך, אך
ממשיך אחרת: מולדת בלי
כותונת, מולדת יחפה. אין
שיח תרבותי וקבלת דעותיו
של האחר.
אני זוכרת, כאשר למדתי
בבית הספר בשומרה נתבק
ש
שתי להכין פסטיגל עם ילדי
ביה"ס לכבוד ילדי ראשון
לציון שבאו מרחוק, במושגים
של אז. ואילו שירים בחרתי?
שירי בניית הארץ, שירי נוף
ומולדת, מיטב שירי יופיו
של העמק, שירי רועים, שירי
ערגה ואהבה. במיוחד זכור לי
השיר "מה יפים הלילות בכ
ש
נען". איזה ערב נפלא היה!
כולם התרפקו ושקעו בשי
ש
רים היפים, שלא הייתה בהם
טיפת רוע.
והיום? "ארץ אוכלת יוש
ש
ביה". אנחנו לא מסתדרים
ביננו, צועקים, מעליבים,
שופטים. אנחנו כוחניים, מת
ש
להמים "איש אל רעהו זאב".
הכוחניות היא שם דבר בחיינו,
יחד עם ההפחדה והאיום. איש
נלחם ברעהו על דעה, על
מקום, על מישרה. פעם היו
מיכרזים, היום זה קשרים.
היו ימים, אני אומרת זאת
בערגה ובכיסופים. אני שמחה
שחייתי באותה תקופה, כש
ש
עוד הייתה תמימות במובן
הטוב של המילה. גם אז היו
גנבים ופושעים, אך לא במסה
כזאת. החדשות נאמרו פעם
ביום, וברדיו שמעו יותר שי
ש
רים, סיפורים וראיונות. לא
הייתה הפחדה, הכל זרם על מי
מנוחות, אנשים עבדו רק כדי
להביא פרנסה הביתה, השיח
נעשה תוך כבוד הדדי.
די, עייפנו. עד מתי? איך
הגענו למצב של "ארץ אוכ
ש
לת יושביה"? עיצרו, עד כאן!
חיינו יכולים להיות טובים
יותר! אם כל אחד יוותר מעט
על האגו שלו, אולי לא נהיה
"ארץ אוכלת יושביה", כי אם
"ארץ מכילה את כל יושביה",
על כל גווניהם.
ארץ אוכלת יושביה
רחל דדוש
אבי כהן, רו"ח