36 / 48
36
גיליון 342 דצמבר 4102
|
|
יצירות
|
דעות
|
\ תגובות
info@alakfar.co.ilדואר נכנס
נימר נימר
הגזענות הממלכתית
כלפיי הדרוזים
איגרת קטנה לירון לונדון
שכני היקר ממצפה אבי
י
רים!
במחילה מכבודו של המ
י
שורר הלאומי ח.נ. ביאליק,
אני פולש לנחלתו ומצטט את
דברו בעקבות מאמרך "מטען
ברחובות אבו סנאן" (ידיעות
אחרונות 41/11/71).
זהו מאמר אומלל, טועה ומ
י
טעה, עם הרבה שמחה לאיד.
הגירוי הוא בין תלמידים
דרוזים למוסלמים, ולא נוצ
י
רים כפי שציינת, ואתה יודע
מי בוחש בקדירה לפיתוי
ושיסוי. כבודך מוסיף: יישו
י
בי הנוצרים ניצלו, וכמובן
שגם יישובי הדרוזים שב
י
רוב עורמת מנהיגיהם כרתו
ברית עם היהודים... הנוצרים
מסתלקים מכאן... הדרוזים
בני עם לוחם הררי שבמשך
אלף שנים מתגונן מפני הרוב
המוסלמי הפכו לשכירי חרב
של המדינה היהודית ומצבם
בין המכתש לעלי...
כנראה לא שמעת על הכפ
י
רים איקרית, מנסורה וברעם.
עם כל הכבוד לכישוריך וב
י
מותיך, תרצה או לא תרצה,
העורמה באה מצד היהודים
ולא לשם שמיים. שנית, הד
י
רוזים אינם עם, אלא פלג מן
האיסלאם. מנהיגינו הדגולים
אל אמיר, אל סייד פחר, אל
י
דין אלמעני, שכיב ארסלאן,
סולטאן אל אטרש, כמאל
ג'ונבלאט ואחרים, הטיפו
מדורי דורות לפאן ערבי
י
זם - אחדות ערבית, ודחו
הרבה הצעות קולוניאליות
לעצמאות, לרבות הצעות
ישראליות מלפני ואחרי קום
המדינה.
ההפרדה בין דרוזים לערבים
נעשית רק בישראל. זהו "יש
י
רא-בלוף" מכוון, במטרה לת
י
קוע טריזים ו"הפרד ומשול".
כדאי לך לחזור לספר "טס
נחושת – המדיניות היש
י
ראלית כלפי העדה הדרוזית
8491-7691" מאת שמעון
אביבי, שמגדיר את עצמו
"בכיר בשב"כ לשעבר". בספר
תמצא עובדות מצמררות, מא
י
לפות ומעלפות על הגזענות
הממלכתית כלפינו. לא הדרו
י
זים ביקשו גיוס חובה, הממסד
כפה זאת בכוח מבלי להתחשב
בדעות הרוב הזועם על הפק
י
עת קרקעות ונישול.
במאמר שפורסם במוסף
הארץ במרץ 5002, תחת
הכותרת "המשפט", החוקר
ליאב אורגדי מציין: "גיוס
דרוזים נותן אפשרויות ביט
י
חוניות מגוונות לשימוש בד
י
רוזים כסוכני חוץ, כמסתננים
וכדומה, וכן שליחת דרוזים
להשגת מודיעין במדינות
ערב. יתרה מכך, בצה"ל קיוו
שהיחסים בין המדינה לד
י
רוזים יאפשרו לצבא לפעול
גם בקרב הדרוזים היושבים
בסוריה לשם ערעור יציבות
השלטון הסורי".
רק בדבר אחד אנו תמי
י
מי דעים: הדרוזים הם שכירי
חרב. כלומר, כל מתק השפ
י
תיים ההדדי, "אחים לנשק",
"ברית דמים", "אחדות הגורל
של התנועה הציונית והדרו
י
זית", "נוער דרוזי", "מורשת
דרוזית"... - הכל הבלי הבלים,
מיחזור מילים נבובות חס
י
רות תוכן ומשמעות. מורחים,
"באנו חושך לגרש". כך
שרים ילדי הגנים וכיתות א'
בחנוכה.
"באנו חושך לגרש, בידנו
אור ואש", ורוקעים ברג
י
ליהם הקטנות "סורה חושך,
הלאה שחור".
האם מספיקה רקיעה בר
י
גליהם הקטנות כדי שהש
י
חור יעלם? האם האמונה
התמימה ברקיעת רגליהם
תצליח לגרש את החושך
שנפל עלינו, והאור יפציע?
אלפי עיניים נשואות אל
האור הטוב והנעים. בכל
ליבנו אנו מצפים ומיחלים
לו. בחג חנוכה אנו מדלי
י
קים נרות ומניחים אותן על
סיפי החלונות כדי שייראה
האור.
גם בשיר "אנו נושאים
לפידים" אנו מבקשים
בתמימות שכזאת ואמונה
שהאור יבוא. מאמינים בלב
שלם שכל נר קטן שיצטרף
ליתר הנרות יביא את האור.
כל מעשה קטן אחד יצטרף
ליתר המעשים הטובים, ואז
כולנו נתלכד וניעשה לעם
אחד, וכך נגרש את החושך,
וגם "בלילות אפלים יזרחו
השבילים".
האומנם?!
האומנם יהיה טוב, ואל
י
פי רקיעות רגליים קטנות,
אלפי נרות והרבה שירי אור
יוכלו לחושך?
שיר נוסף מבשר "אור
עולה בבוקר". הרי זה טבעי
שהאור עולה, אם כך מדוע
לא יעלה האור?
עם שוחר שלום אנחנו,
עם שרוצה באור. חלילה
לנו לאבד אפילו לרגע את
התקווה, מכיוון שהתקווה
היא שמחזיקה אותנו כעם.
כעת אנו שרויים מעט בחו
י
שך, אך האור בוא יבוא, אור
מבפנים ואור מבחוץ. הת
י
קווה היא שהחזיקה את עם
ישראל עד עצם היום הזה,
וכך יהיה הלאה.
אסיים מתוך השיר שכת
י
בה נעמי שמר מתוך כתביו
של ר' נחמן מברסלב: "אור
גדול אזי נמשך והולך"
באנו חושך
לגרש
רחל דדוש
מסבנים, מתרפסים, מתחנפים
אחד לשני, אחד בפה ואחד
בלב, שמור לי ואשמור לך,
שקרים וקשרים הדדיים מצד
המימסד וקומץ דרוזים אינט
י
רסנטיים המתיימרים להנהיג
את העדה האומללה, שמצפה
לישועה וגאולה.
ברשותך נחזור למכרנו
ביאליק, ונצטט משירו איג
י
"ואני פה אחיך
רת קטנה:
קפאתי בקור / אנוע ככלב
בארץ נבוכה / מגורש במק
־
לות מכלכל פירורים / נעזב
ונשכח מלב ומאל... גם-עתה
עוד הנני תעה כצאן / את-
גזי, את-חלבי ובשרי יקחו /
ושבט הנגש לא-יאמר עוד
הון / עוד יסגר עלי מרעה
כרים ואחו".
מה שדרוש לנו, צו השעה,
לא רק גינוי פגיעה בחפים
מפשע משני עברי המת
י
רס, אלא שינוי מדיניות
ממשלתית של 081 מעלות.
להפסיק משחקי מחבואים,
חוקים גזעניים ומנהיגים הנ
י
דבקים לכיסאותיהם.
לקראת סיום השיר כותב
"לי תקווה לא אבדה
ביאליק
תוחלתי מאלי".
אתה אורח רצוי אצלי בחו
י
רפיש, חג אורים שמח לכל
בית ישראל.
חורבות הכנסייה בכפר הנוצרי אל מנסורה, בתוך מושב
צילום: עאטף מנאע, אתר בוקרא
נטועה