26
גיליון 242 נובמבר 4102
|
|
אייל כץ
בשוק
שבת, שוק תרשיחא, בתום
שבוע שהעמיד במבחן נוסף
את הדו-קיום בישראל ובג
נ
ליל בפרט. מזג האוויר נהדר,
והחורף ניכר רק בהיצע הפי
נ
רות המשעמם משהו לעומת
זה של הקיץ. האווירה בשוק
עניינית ותוססת כרגיל. מוכ
נ
רים, קונים, מברכים לשלום,
ממעטים לדבר פוליטיקה.
אני לא עד כדי כך נאיבי.
חיי מסחר הדדיים הם רק חלק
מהחיים של שני עמים על
אותה פיסת ארץ. אני יודע
שבשני העמים יש גורמים
שעלולים לנפץ לרסיסים את
מערכת היחסים הזו. פולי
נ
טיקאים, אינטרסנטים, כאלה
שמינו עצמם לנציגי אלוהים
עלי אדמות, וכאלה שנוהים
אחרי שלושת אלה.
המנהיג
בראש אותם גורמים
מתייצב שוב מנהיג המדי
נ
נה, ראש הממשלה בנימין
נתניהו. בפעם המי יודע
כמה הוא מתבטא כטוקבקי
נ
סט מתלהם ושולח מפגינים
ערבים לעזה. באתר הרשמי
שלו מתפרסמים דבריו לאחר
ישיבת הקבינט מיום שלי
נ
שי שעבר (11.11). שם הוא
פחות מתלהם, אבל עדיין
מתגלה כפופוליסט דמגוג,
נטול חזון ושאר רוח הדרו
נ
שים למנהיג אמיתי.
אחרי התייחסויות לכוחנו
וחוזקנו ופסקה ארוכה יחסית
שתוקפת את אבו מאזן, הוא
מקדיש משפט בן 03 מילים
לערביי ישראל: "אני מבקש
לקרוא מכאן לאזרחי ישראל
הערבים: אל תיסחפו אחרי
תעמולת ההסתה, אל תיסחפו
אחרי מיעוט מתלהם. אתם
אזרחים שווי זכויות ואזרחים
שווי חובות, והחובה הראשו
נ
נה של כל אזרח ואזרח היא
לכבד את החוק".
לא דיברנו על אהבה והרמוניה
על רקע אירועי כפר כנא, ההפגנות בכפרים ערביים, ההתבטאויות של ביבי
והשוק של תרשיחא - כמה מחשבות על דו קיום
המושג
יש משהו נכון וצנוע במושג
"דו קיום". הוא אינו מבטא
שאיפה לשיתוף פעולה, חיים
ביחד או איזה אידיליה נש
נ
גבת של אהבה והרמוניה.
רק קיום לכל אחד מהעמים.
משם, אפשר כבר לקחת את
זה לכל מיני מקומות.
אבל גם הרף הנמוך הזה
עלול ליפול. אירועי אוקטו
נ
בר 0002, מה שקרה השבוע
בכפר כנא, ההפגנות בתקופה
האחרונה ובמהלך צוק איתן,
התבטאויות של שרים וחברי
כנסת, תופעות של אפליה
וקיפוח, מה שקרה בעכו ביום
ג
�
כיפור 3102 - כל אלו פו
עים במרקם היחסים העדין
ועלולים לדרדר אותם למקום
אלים וקשה. וכן, כל אירוע
טרור דוגמת זה שפקד אות
נ
נו ביום שלישי האחרון ואלו
שלפניו, בטח לא תורמים
למצב.
ומצד שני יש את יום כיפור
ת
�
4102 בעכו, עמותות משו
פות שמנסות לעשות דברים
יחד, מקומות עבודה משו
נ
תפים דוגמת סודה סטרים,
שיתופי פעולה עסקיים, את
שוק תרשיחא בשבת והרבה
אזרחים מהשורה שרק רו
נ
צים לחיות בשקט ולממש את
המונח הכל כך בסיסי והקשה
להשגה הזה. השאלה היא אם
כל אלו יגברו על הפוליטי
נ
קאים, האינטרסנטים ואנשי
האלוהים.
האנציקלופדיה
בוויקיפדיה העברית הערך
"דו קיום" אינו מופיע. אני
מנסה את הגירסה המחוברת,
דוקיום, והוויקיפדיה שואלת
אותי אם התכוונתי לערך
דוקטור.
כן, בדיוק. צריך טיפול
מקיף ומעקב רפואי צמוד,
אבל המצב עוד לא אבוד.
הכנסייה האורתודוכסית בכפר כנא
מיד לאחר מכן הוא ממשיך:
"אזרחי ישראל, אני מבטיח
לכם שאנחנו נפעל מול הט
נ
רור ומול ההסתה בנחישות,
באחריות, בשיקול דעת ובה
נ
צלחה...".
יש שני הבדלים בצורת
הפנייה של ראש הממשלה
לאזרחים הערבים וליהודים.
אל הערבים הוא "מבקש לק
נ
רוא", אל היהודים הוא פונה
בלי שום הקדמות. פנייתו אל
האזרח הערבי, מסתבר, אינה
מובנת מאליה, ולפני הפנייה
עליו לבקש (רשות? תשומת
לב?). אל היהודים (ובאומרו
"אזרחי ישראל" כוונתו לא
נ
זרחיה היהודים, אחרת מדוע
ההפרדה?) הוא פונה בצורה
ישירה, ללא הקדמות, כפונה
אל בן בית או חבר, מעשה
שבשיגרה.
ועוד הבדל: אל הערבים
הוא בא בדרישות, ואולי
אפילו באיום מרומז. ליהודים
הוא מבטיח הבטחות. ובכל
הטקסט הזה אין שום קריאה
כללית לאזרחים ולמנהיגים
לפעול להרגעת הרוחות.
ההתססה, אליבא דנתניהו,
היא נחלתו של צד אחד בלבד
בסכסוך.
הפסימיסט
גם בקרב המנהיגים של
ערביי ישראל יש המלבים את
האש. בכתבה ששודרה ביומן
שישי של ערוץ 2 ראיין דני
קושמרו את זוהיר אנדריאס,
עיתונאי ואיש רוח מתרשי
נ
חא. הוא התבטא בפסימיות,
חזה שחורות, ודרש "אוטו
נ
נומיה תרבותית" לציבור
הערבי.
עם כל הביקורת שיש לי על
ממשלות ישראל האחרונות,
לא נראה לי שקיים דיכוי
תרבותי כלפי ערביי ישראל.
רבים נוטים להתייחס בנ
נ
פרד אל ערביי ישראל ואל
הפלסטינים, וכפועל יוצא
לסוגיית הדו-קיום ולסכסוך
הישראלי פלסטיני. אכן, יש
הבדל, אבל הכל קשור. צעיר
משכיל מכפר כנא המחיש
זאת היטב באותה כתבה
בערוץ 2, כשביקש שיפסיקו
לקרוא לו ערבי ישראלי. אני
פלסטיני שמתגורר תחת רי
נ
בונות ישראלית, הסביר. הוא
סומן בכתבה כמנהיג צעיר,
אבל סוד גלוי הוא שרוב הע
נ
רבים הישראלים מעדיפים
להישאר אזרחי ישראל.
