זו אמירה קודם כל שיחזרו החטופים. מובנת מאליה, אבל גם לא. כששורות אלו נכתבות, יש דיווח על הצעה של החמאס שמונחת על השולחן. היא בלתי נסבלת, כמובן. עוד יותר בלתי נסבל כל יום שעובר בשבי על כל כל חטופה או חטוף. מסמוס ההצעה הזו, גם במחיר הכבד שהיא תגבה מהמדינה, יהווה בגידה של המנהיגים בנו, תושבי המדינה. ואני בוחר את המילה בגידה בקפידה, כי התנאי הכי בסיסי, הכי מרכזי והכי ראשוני בחוזה בין שלטון לאזרחיו, הוא האחריות של השלטון לביטחונם הפיזי של התושבים. התנאי הזה הופר בענק בשבעה באוקטובר. זו לא סיבה להפר אותו שוב. . אני ער לסיכונים המחיר אכן כבד הביטחוניים שייוותרו על כנם עם קבלת ההסכם. הם לא גבוהים מהסיכונים שהיו ערב השבעה באוקטובר. עם הניסיון המר והכואב שנכפה עלינו, נוכל להתמודד מולם בתקיפות ובאחריות. החמאס ביצע את הטבח, הרשלנות הפושעת של הדרגים הצבאיים והפוליטיים כאחד איפשרה אותו. אני רוצה להאמין שאחרי השבעה באוקטובר רשלנות כזו לא תחזור. למרות מה שאני הולך לכתוב בסעיף הבא. התגובה הישראלית עוד מאותו דבר. לטבח איננה שונה במאום מתגובות קודמות, למעט העוצמה וההיקף. מפגיזים מהאוויר (כמו בכל הסבבים), חודרים קרקעית (כמו בחלק מהסבבים ובעיקר במבצע צוק איתן), מתגאים בחיסול של כמה בכירים ומציגים כלפי חוץ ופנים פסבדו של אחידות מזויפת. ההבדל היחידי הפעם הוא העוצמה ומשך המבצע. במילים אחרות, מוחם המבריק של קברניטי המדינה עבד ככה: כל מה שעשינו עד היום לא עזר. אז בואו נעשה עוד מהדבר הזה, רק הרבה יותר. . אני מאזין לראש חדשנות זה בהייטק הממשלה (אל ייקל הדבר בעיני איש, זה דורש ממני מאמץ). לשר הביטחון. לרמטכ"ל. לדובר צה"ל. לשרים. לפרשנים. לכל מיני לשעברים מכל התחומים. לאנשי תקשורת בכל הערוצים. אני מנסה לזהות איזו חשיבה חדשה, ראייה פוקחת עין, חשיבה מחוץ לקופסה, בדל של מקוריות. נאדה. אפילו ניסיון כזה אני לא מזהה. זה לא מקרי שלא לדבר על תכנון לעתיד. שראש הממשלה נמנע מהדיון – הפומבי והפנימי, על היום שאחרי. לכל אורך שנות שלטונו החזון שלו היה ביטחוני בלבד וראיית העתיד הפליגה שנתיים קדימה, גג שלוש, ואני קצת לארג'. לפני כעשר שנים, עם פרוץ מבצע צוק איתן, כתבתי טור פוליטי תחת הכותרת "בעוד עשר שנים". הטור התייחס לחזונו המצומצם של נתניהו, ובין השאר כתבתי אז את השורות האלו: 'איש מהם (ממנהיגי המדינה) לא חושב לטווח הרחוק, אף אחד לא פורש חזון מרחיק ראות וגם מה שהם עושים ומה שהם מבקשים לעשות נובע מאינספור סיבות ושיקולים, אבל חף מאלמנטים של ראיית פני העתיד. שנים ישראל עדיין 10 האם בעוד תהיה מדינה כובשת? האם עדיין נחיה פה במציאות של טילים שנורים על אוכלוסייה אזרחית? אם נחסל את החמאס, מי יעלה במקומו? כמה זמן עוד נהנה מתמיכתה של ארצות הברית? מי יהיו המדינות החזקות שייכנסו לעזה ולרמאללה אם ייראו שם ניצנים של פיתוח כלכלי? איך תראה מערכת החינוך בישראל בעוד שנים? מה יהיה מפלס השנאה 10 של הצעירים שמתחנכים היום על ברכי הפייסבוק, ליברמן, נפתלי בנט ומירי רגב? בנימין זאב הרצל חזה את מדינת שנה לפני 50- ישראל יותר מ שהוקמה. דוד בן גוריון דיבר על הפרחת השממה ואישר את הקמת הכור בדימונה. מנחם בגין ויתר על רבים מעקרונותיו כדי לכונן הסכם שלום עם מצרים, ויזם את פרויקט שיקום השכונות. יצחק רבין הלך נחוש אליי הסכם למרות טרור שהשתולל מתוך מחשבה על העתיד ושילם על כך בחייו. כשביבי מדבר על העתיד, הוא מדבר שעות, שקט 48 על אולטימטום של תמורת שקט, חיסול תשתיות הטרור וכיוצא באלו. לא זוכר אותו מתבטא לגבי עתיד רחוק יותר משנת תקציב אחת, מקסימום שתיים. כשהוא מתייחס לעבר, אגב, הוא שנה 3,000 בהחלט מסוגל ללכת אחורה'. את הטור המלא אפשר לקרוא בהקלקה כאן בגרסת הדיגיטל, או כשמחפשים בגוגל: בעוד עשר שנים אייל כץ. ככל מחדל ביטחוני, בטח, אבל לא רק. שמתרבות העדויות והתזכורות לתקופה של טרום השבעה באוקטובר, כך מתבהר גודל המחדל ומתעצמת התחושה לעיוורון העצום שלקו בו הן בהנהגה והן בצבא. עיוורון וחוסר מעש שנגועים ביהירות ובזחיחות, בביטחון עצמי של מי יכול עלינו ואיך בכלל יתכן שאנחנו טועים. בהתנהלות מנותקת של אנשים המשוכנעים שאלוהים נגע בהם והם מבריקים, מצוינים ומצליחים מעצם היותם הם. האסון הנוראי שנגרם לנו מצטרף לשבר ולפילוג בחברה הישראלית, לאסון המירון, למערכת הבריאות המשוועת לתקציבים, למערכת החינוך הסטגנטית, לתחבורה המפגרת, לתרבות המקרטעת, החקלאות המדשדשת ועוד ועוד. ולכל אלה מתלווה תמיד ביטחון עצמי נטול ספיקות והיסוסים. תלמידים נכשלים במבחנים בינלאומיים? הבעיה במבחנים. משקיעים מיליארדים "במחסום בלתי עביר"? אל תצחיקו עכשיו עם בדיקה פשוטה שמא דחפור סטנדרטי יכול אייל כץ ההקשרים הרחבים של המחדל )2( מחשבות ומסקנות בעקבות השבעה באוקטובר ואניהמלחמה | 14
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=