א-לה כפר - גיליון 357

כולנו, ממש כולנו, משפחה חטופה מביט ממרום גילי בעיניהם של ילדיי ונכדיי ושואל על עתידה של מדינתנו הקטנה. אני "העני ממעש" (כדברי התפילה), דור שני לניצולי השואה, נושא את תקוותה של אמי ז"ל, שמשירתה חקקתי על מצבתה את המילים: "רק בתוך עמי אני אשב, בשדות שדופי בצורת ורוויים מלחי ים ודם שאינו עוד הפקר". נושא את תקוותו של אבי ז"ל שבע המלחמות (צבא פולני, צבא בריטי וההגנה), שהשאיר לי את צוואתו בעל פה לאמור: זהו הבית. זיכרונות מלחמת יום כיפור עולים וצפים. האם נידונו לעיוורון המזמן מבחני גבורה והישרדות מעת לעת, או שמא יש בנו מן היוהרה שמקהה את חושינו בחוסר צניעות הנשען על האמונה המדגישה ש"אנו עם שלי. 23- בשנת ה 1973 סגולה"? הייתי ב שלי. והפעם 73- אני בשנת ה 2023- היום ב חמור יותר, מופקר יותר, מחליש יותר... איכה נמצא הדרך להחכים וללמוד, להודות בכישלון, להודות בחולשה בעודנו מביטים בהשתאות בגבורה שמפצה לכאורה על כל הללו? המלחמה הזו, חרבות ברזל קראו לה (רחמנא ליצלן), עוררה בי ובחבריי בוגרי המלחמה ההיא (רבים מאיתנו נאספו לאחר חודשי מילואים בצוותא עם מוטי אשכנזי, 7 במחאה הזכורה בעת ההיא), כעס מהול באי יכולת להבין את האירוע. שאלות שבמידה מסוימת חוזרות על עצמן. שוב נפלנו בחיקה של "קונספציה"? שוב אנחנו "חולים" בנגע היהירות? ולזה האם נוסיף את "קידוש" הטכנולוגיה כתרופת פלא הפותרת כל צרה אפשרית? שבויים באשליית "המודיעין הטוב בעולם" ובניב "צבא קטן וחכם"? ועוד ועוד... זהו כעס אל מול אובדן דרך וערך בחברה ישראלית, שטבעה אל תוך מאבק פנימי מהקשים ביותר שחוותה. בכל מקרה התקשינו להאמין שהפקרה שכזו, של אזרחים הנשלפים מביתם בתוך גבולות מדינת היהודים, נרצחים באכזריות, נאנסים ומעונים, כמו מעמידה בסימן שאלה את המטרה שלמענה הוקמה המדינה: " לא נהיה כצאן לטבח"! וכך, הכעס הזה שמילא אותנו, שעה שכל אחד בחר באופן ההתגייסות שלו לתרומה למלחמה, הפך לדאגה לאמור: בכדי להיות ראויים לגבורת הדור הצעיר, הדור הלוחם, שהגיע בהתנדבות מעוררת השתאות (לנוכח הזלזול לכאורה בדור הטיקטוק), האם נצליח לשקם את ארצנו מהריסותיה הפיזיות והחברתיות? האם נצליח לנסח את החוזה החדש שיאפשר לשבטי ישראל (אכן שבטים אנו, כפי שהיינו לאורך כל ההיסטוריה היהודית) למצוא את הדרך לשותפות במדינת ישראל ברוח מגילת העצמאות (המסמך היחיד שניתן להישען עליו ולינוק מתוכו את בניין ישראל)? האם נצליח לאתר מתוכנו מנהיגות עם ענווה, דרך ארץ ויושרה, כזו שיכולה לעורר השראה ולתת דוגמה אישית? • • • בכל פינה מהדהדת לנו סיסמת המפרסמים: "יחד ננצח". אינני מבין על מה מדברים. הרי הפסדנו. כל כך הרבה הפסדנו. חרבות הברזל האכזריות כמו דקרו בליבנו לנוכח תמונות הזוועה. הפסדנו את האמון, את הביטחון, את האמונה בעצמנו, את "ביתי הוא מבצרי". ואני זועק בתחינה: הבה נודה בכישלון. הודאה היא ביטוי של כוח. מהיכולת להודות צומחים כוחות חדשים. אכן מתבלטת עוצמת אחדות, זו הפורצת לה בכל עת שאירוע היסטורי שכזה מחזיר אותנו ל"ברית הגורל" לזמן מוקצב. ברי לנו שעלינו להיות נכונים מחדש להתמודד עם השיבה לעתים של "ברית הייעוד" שמחזירה אותנו לשבטיות המסורתית שלנו, למחלוקות ולשנאה. ללמדנו, שאם חפצי חיים אנו, חשוב שנראה את המלחמה הזו כאות אזהרה. עלינו לחפש את היחד של השונים, על העדות, הדעות, הזרמים והדתות. עלינו ללמוד מהטעויות, לעטות שלמת צניעות ולהלך במצוות הנרצחים והנופלים שהמחישו לנו מחדש עד כמה אנחנו נזקקים לכוח של "אף על פי כן ולמרות הכול". וכל זאת בתנאי שנהיה מונחי חזון (שצריך לנסח מחדש) מכיל וליברלי, ישרים בדרכנו, מבינים את מגבלות הכוח ובונים חברה בריאה מתשתיות ההבנה שיש לנו מדינה אחת. • • • בטבורה של מלחמה זו מבחננו הגדול שאיננו עומדים בו: נושא החטופים. אני, שנקראתי לקחת חלק במטה משפחות החטופים נושא עמי את ניסיוני הצנוע מימי השתתפותי במאבק להשבת גלעד שליט. מתמודד עם 7.10- מצאתי את עצמי מאז ה אותו מאבק על ערכים מובילים, על ממדי הרוח, כוח ומוח המעצבים באיזון שביניהם את העוצמה הפנימית שלנו במדינה מוקפת שכנים שאינם רוצים בקיומנו ועל הנרטיב שצריך להאיר את קבלת ההחלטות של החברה הישראלית. נושא החטופים הפך בעיני להיות המבחן המשמעותי ביותר על אופיה וערכיה של המדינה לשנים הבאות. תוצאות הטרגדיה הזו תהיינה או ביטוי לעוצמה, או פצע שלא יירפא וירפה את יכולתנו לכונן את האמון שלנו בעצמנו! במאבק להשבת גלעד שליט ליוו אותי מילות השיר "אני מאמין" של שאול טשרניחובסקי, ובמיוחד השורות: ׂשַחֲקִי, ׂשַחֲקִי עַל הַחֲלֹומֹות, זּו אֲנִי הַחֹולֵם ׂשָח. ׂשַחֲקִי ּכִי בָאדָם אאֲמִין, ּכִי עֹודֶּנִי מַאֲמִין ּבְָך. ׂשַחֲקִי ּכִי גַם ּבְרֵעּות אאֲמִין, אאֲמִין, ּכִי עֹוד אֶמְצָא לֵב, לֵב ּתִקְֹותַי ּגַם ּתִקְֹותָיו, יָחּו ׁש א ֹׁשֶר, יָבִין ּכְאֵב. ומילותיי לעניין זה נכתבות מלב מלא געגועים ודאגה, משל הייתי אני אב או אם או בן או אח. כי כולנו, ממש כולנו, משפחה חטופה. איבר מגופנו, בהיותנו ערבים זה לזה, כמו הושלך לידי ליסטים. ערכי הרעות ואי ההפקרה, מקור כוחנו האמיתי, עומדים למבחן הקיום של ישראל כמדינה אחראית על אזרחיה, שהם המסד והם המבטיחים את עצמאותה. ואניהמלחמה שמשון ליבמן בכל פינה מהדהדת לנו סיסמת המפרסמים: "יחד ננצח". אינני מבין על מה מדברים. הרי הפסדנו. כל כך הרבה הפסדנו. הפסדנו את האמון, את הביטחון, את האמונה בעצמנו, את "ביתי הוא מבצרי". ואני זועק בתחינה: הבה נודה בכישלון 2024 ינואר 357 גיליון | | 10

RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=